2006-12-31
קולו של יורן לאנד צועד לפניו, והוא חוזר תחת הכינוי Jorn עם אלבום סולו רביעי, שרק מוסיף למוניטין שלו כאולטרה-סולן רוק כבד, ולא נראה שהנורבגי מתכוון לעצור בקרוב; אפילו שפרש לאחרונה מלהקת הפאוור/האבי מטאל
Masterplan , הוא לא הוריד הילוך ויש לו עוד שני אלבומים בדרך (שניהם המתוכננים לתחילת 2007: האחד אלבום קאברים לקלאסיקות רוק כבד והשני אוסף של מיקסים והקלטות מחודשים לשירים ישנים שלו).
The Duke הוא לא אלבום סולו במובן הגנרי של המילה, כיוון שלא רק כבוד הסולן יורן לאנד משתתף בו, אלא מקיפה אותו פמליה מכובדת מאוד של מוזיקאים (כולל שני חברים ב- Pagan's Mind, שני ותיקי-רוק בדמות בסיסט
TNT לשעבר מורטי בלאק והקלידן האגדי דון איירי, ומתופף עלום שם משובח), כך שמההתחלה היה ברור שזה אלבום מקצועי, במונחים של גם סאונד וגם סגנון, אז לא תהיה פה ממש הפתעה כש- The Duke יעלה זכרונות מהחלק הטוב של שנות השמונים (ואולי גם קצת של שנות השבעים המאוחרות) אצל חלק מכם.
ריפים שיבעירו בכם את הרצון להרים את הגיטרה המאובקת ולהעיר את השכנים, מכות תופים במיד-פייס בדיוק במהירות הנכונה לתופף על השולחן ולדפוק את הראש ברגעי השיא, וליריקה כה צ'יזית הם מה שתמצאו ב- The Duke.
שירים כמו Stormcrow עם הרוק הכבד והמושחת שבו, או End of time עם הליד דמוי Zakk Wylde שבו מתחברים נהדר לרוח של הרוק הכבד של שנות השמונים, ולא נשמעים יותר מדי לא מקוריים, תודות לנוכחות של יורן. בגדול הוא מפגין לאורך כל האלבום יכולת עילאית, מקטעים דרמטיים ואפלים יותר (We Brought The Angels Down, After The Dying , Midnight Madness) אל קטעים מלאי כוח וסוחפים (Blacksong ו- Stormcrow) ואפילו נותן גיחה לחצי-בלדה נוגה (Burning Chains) עם סולו נוגה אפילו יותר.
אם אתם בשנות השלושים המתקדמות והשיער, לעומתכם, נסוג לאחור (אבל לא מונע ממכם ללכת עם קוקו), אוהבים ללבוש עור – תזהו מיד את הקאבר ל- Are You Ready של
Thin Lizzy וכנראה שגם תיהנו משאר האלבום. אלה מאיתנו שמכירים את החומרים של לאנד יחברו הכי בקלות ל- End Of Time , עלולים לעלוץ לשמע הגרסא המחודשת ל- Starfire , ובאופן כללי לקבל את The Duke בחום כמו כל אלבום אחר שלו (למרות שהוא לא ממש מפציע מעל דברים ששמענו ממנו כבר) – אפשר לומר שהאלבום מיועד בעיקר למעריצים, מעריצים מזדקנים, ולמזדקנים באופן כללי.
בעקרון זה AOR מודרני (אפילו שלאנד בעצם נורבגי), אבל יכול להתאים היטב ובקלות לפאב הרוק הכבד הקרוב אליכם בתור רקע ללאגר צונן ולמלצרית השופעת שמגישה אותו, ולחלק האחורי שלה כשהיא מגישה לשולחן ממול; יש ב- The Duke כמות נכונה של אנרגיה, מלודיה, כבדות, וסליזיות – בדיוק כמו שרוק כבד היה פעם, ובדיוק כמו שהוא צריך להיות היום.
עופר ויינר
