2006-12-25
"הפרעה דו-קוטבית – הפרעה עיקרית במצבי הרוח, אשר בה האינדיבידואל עובר לסירוגין בין מצבים של דיכאון עמוק והתעלות קיצונית"
עוד מההתחלה Deftones הראו סימנים של חריגות; אפילו בימים של Adrenaline (1995) הם לא היו להקה רגילה, נכון, על פניו הם נראו כמו עוד להקת נו/אלטרנטיב מטאל סטנדרטית, אבל ככל שהעמקנו וככל שהזמן עבר הצליל הייחודי והחדשנות שלהם בהקו מזוהר.
במהלך השנים ומאלבום לאלבום צ'ינו מורנו ושאר הכנופייה לא רק צברו קילוגרמים אלא גם נהיו נסיוניים ומתוחכמים יותר, ואף על פי שיהיו שיגידו ש- White Pony היה השיא, Saturday Night Wrist פשוט מדיח אותו מכס המלכות.
ההגשה הווקאלית של אותו צ'ינו מורנו מגוונת כאן כמו באלבומים הקודמים; הוא עובר מהנהייה הנקייה שהוא כל כך מזוהה איתה אל צרחות גרוניות לחלוטין, ואל לחישות כמו מתוך חלום בהקיץ, והוא ממש לא מפחד לשבור את המילים עד לרמת ההברות – אפשר רק לתאר את השירה שלו בתור רגשית, במלוא מובן המילה, וזה אחד הדברים שמייחדים את הלהקה. מאיזושהי סיבה לא מובנת זה גם מתאים עם הערבוביה הקיצונית של הריפים הפשטניים, הבאסים הכבדים, האפקטים האלקטרוניים דמויי שנות השמונים והליריקה האניגמאטית.
למרות שהפזמון והתחושה הכללית של Hole In The Earth (השיר הפותח והסינגל הראשון) עלולים לגרום לחלקנו לקרוא ללהקת The Deftones (על משקל כל אותם להקות בריטיות), הוא וכל שאר האלבום האקלקטי הזה עדיין נופלים בתוך ההגדרה של הסאונד האופייני לדפטונס; כולל הריפים המופשטים ורווי הדיסטורשן, התיפוף רב-העוצמה והאפקטים הסהרוריים. בהמשך Rapture ו- Rats!Rats!Rats! מראים את הצד מוחצן, הזועם, והכבד יותר של דפטונס – עם מורנו שצורח את כל הגרון שלו החוצה כאילו מתוך התקף זעם – בזמן ששירים כמו Cherry Waves או Xerces מראים את הצד הרך והמלודי יותר, ומגדישים את הדו-קוטביות.
הטבע הדו-קוטבי של האלבום ממשיך להתבטא בבאס הכמעט-דרוני שעומד מנגד לקלידים ולטון הגבוה של היבבות של מורנו ב- Beware , ובתחושת התנועה מתחת למים ב- Cherry Waves שבאה מנגד לחלקים האנרגטיים שלו - זה שיר שמיועד להיות סינגל, אז אפשר כבר לדמיין את דפטונס מתחת למים (הם הרי היו כבר מעל המים על קרחונים, במדבר, בבית ספר, בדירה, בדירה נטושה ובחלל החיצון).
שווי אזכור אחרים הם Mein, על קירבתו ל
סמאשינג פאמפקינס והופעת האורח של סרג' (מ-
SOAD) בפזמון, ושני הקטעים שקרובים יותר ל-
Team Sleep הפרוייקט הצדדי של מורנו – U,U,D,D,L,R,L,R,A,B,SELECT,START הפוסט-רוק-משהו והקריצה לטריפ-הופ ב- Pink Cellphone , שפשוט מוסיפים עוד טעמים לאלבום.
למרות שאופקי הסאונד דומים לאלבומים קודמים של דפטונס יש עדיין תחושה של חדשנות; הגרסא הזאת של דפטונס מוחצנת כמו פופיק בולט (לא רואים הרבה כאלה), וזה לא רק בגלל הרושם של האינדי הכה-פופולרי בימינו ש- Saturday Night Wrist משאיר עם העיצוב שלו אלא גם בגלל השירים עצמם, מגוון השכבות הופכות אותם למורכבים ויחד עם הפשטות שלהם, הצלילות, הן שעושות אותם מתוחכמים.
2006 הביאה איתה הרבה אלבומים טובים, ו- Saturday Night Wrist ממוסמר היטב ביניהם בהיכל התהילה. המאזינים יתחלקו לאלה שמיד יתמכרו אליו ואל אלה שיקח להם קצת זמן להתמכר. כך או כך, הוא ממכר וממשיך את שושלת המלוכה.
עופר ויינר
