2006-12-25
להקת הפאוור מטאל הקנדית הזאת נשמעת יותר אירופאית מאירופאית, את הדמיון העיקרי הייתי נותן ל
Sonata Arctica, עוד להקה שעושה פאוור מהיר עם תופי דאבל בס מהירים, ריפים חורשים, שירה גבוהה וקלידים פעילים מאד, וגם העובדה שאת המאסטרינג עשה מיקה ג'וסילה הפינלנדי שעושה את העבודה גם ל- Sonata מראה את הקרבה של הלהקות.
העטיפה של האלבום מתאימה לו, ציור פנטזיה צבעוני, אבל את הלוגו בהחלט הייתי מטיס הלאה, הוא לא ממש קריא ובמשך כמה דקות ניסיתי להבין מה בדיוק שם הלהקה.
יש להם לא מעט שעובד עבורם, בעיקר הסולן, גבריאל לאנגלייר, בעל קול גבוה ואופייני לז'אנר שמחזיק במנער מכובד וסוחב אפילו את השירים הפחות חזקים, מלבד כך יש להם מתופף טוב מאד וקלידן שגם עושה את העבודה כמו שצריך, הבעיה של הלהקה היא דווקא במח' הגיטרות. למרות שהם יודעים לנגן, הם סובלים מהסאונד, ששם את הגיטרות נמוך מידי במיקס, וגם מזה שיש פחות מידי ריפים זכירים לסוג הזה של מוזיקה, ואפילו מהעובדה שמבין שני הגיטריסטים אחד מנגן ליד טוב בהרבה משני, לא אתן שמות אבל ניתן לשמוע את זה בבירור באלבום.
רוב השירים עובדים מעולה למרות כל זה, לחנים חזקים וזכירים ומלודיות פשוטות אבל ברורות, זה בולט בשני השני – Walking Alone, שמכיל פזמון זכיר, ובשיר הנושא, ששוב מבוסס על עבודת קלידים לא רעה בכלל של הקלידן, שבאופן כללי די לוקח את הזרקורים באלבום הזה.
הקטעים שבהם הלהקה נופלת הם אלו שבהם היא מנסה לעשות שירים שקטים ומלודים מידי, זה נשמע רך ודי שמאלצי, למזלם הם עושים רוב הזמן פאוור מהיר, ושם זה עובד, ולו בשל האנרגיה שלא חסרה להם.
הם עדיין צריכים להחליק את המיקס הבעייתי ולשים יותר דגש על ריפים בשרניים בגיטרות, אבל בגדול זה אלבום פאוור מלודי די קרוב לשלמות, עוד קצת עבודה והם שם.
אלון מיאסניקוב
