2006-12-24
להקת המטאל הבריטית הנוצרית Stairway מוציאה עוד אלבום, שום דבר חדש במיוחד, אלא המשך ישיר מהמקום שבו אלבומה הקודם
On Hallowed Ground הפסיק ב- 2002, כלומר NWOBHM עם השפעות ניאו קלאסיות, מנוגן היטב, מופק לא רע לאלבום שיצא עצמאית, מטאל מסורתי ומלודי שעושה את העבודה כמו שצריך ולא מנסה להיות משהו שהוא לא.
כרגיל שתי הנקודות החזקות של הלהקה הן בנגינת הגיטרה המלודית הטובה של שני הנגנים שלה, והשירה של הסולן, קול חזק שלא עולה גבוה מידי ומעצבן, בגדול שומעים שמדובר בחבורה של אנגלים לא צעירים שעושים את המוזיקה הזאת כבר מספיק זמן כדי לדעת אך הם אמורים להישמע.
השיר הראשון – No Mercy הוא סוג של קידה לאלבום הראשון של ההרכב, האלבום No Rest:No Mercy מ- 1993, זה שיר מטאל מסורתי עם מקצב ביניים, קצת נגיעות ניאו קלאסיות והוא עובד לא רע, אבל השלב שבו דברים באמת מתחילים לזרוח הוא השיר השלישי – Burn (הגיוני, לא?) שבו ממקצב איטי יותר וכבד הלהקה תופסת קצב והופכת את השיר לאחד הכבדים יותר שלה, הכול עשוי כאן כמו שצריך, זה אולי לקוח ישירות משנות השמונים אבל זה נשמע טוב.
השיר הכי טוב באלבום כנראה הוא Pray For The Children, יופי של תצוגת נגינה מכל חברי ההרכב ואחד מקטעי השירה היותר חזקים באלבום, שוב, אל תצפו לאיזו התחראות ליד בסגנון מלמסטין, אבל האנשים כאן בהחלט יודעים מה הם עושים. עוד רגע חזק באלבום הוא Lead Us, שבו הפזמון נשאר בראש הרבה אחרי שהשיר נגמר.
זה לא משהו חדשני, לא מודרני בשיט, אבל אי אפשר שלא לכבד את האנשים האלה על הדרך שבה הם דבקים בסגנון הכמעט אבוד הזה, מטאל מלודי מסורתי הוא אומנות שהרבה אנשים שכחו אך לעשות, וחבורת הזקנים הזאת מראה אך לעשות אותו.
אלון מיאסניקוב
