2006-11-10
ב-1994 נחשפתי לבלאק מטאל; אז בלאק מטאל לא היה סגנון מוסיקה, הוא היה גישה לחיים, שהתבטאה בין היתר, בגישה למוסיקה. עוד לפני שהאינטרנט נכנס לכל בית, הייתי מתכתב עם מטאליסטים מכל העולם, ובלאק מטאל הגיע אלי מכל מיני מדינות ובכל מיני צורות, אבל הבירה שלו הייתה נורווגיה.
בתקופה כל כך קצרה, יצאו אלבומי מופת אחד אחרי השני בקצב מטורף.
אמפרור,
דייסקשן,
סאטיריקון,
אימורטאל,
מייהם,
אינסלייבד,
The 3rd and the mortal,
בורזום, ועוד ועוד... הקשבתי להכל, התעמקתי בהכל, חוץ מבלהקה אחת –Darkthrone . הם ללא ספק חלק מהרשימה שהזכרתי, הם היו חלק גדול מהמהפכה הכי קיצונית שידע עולם המטאל אבל הם לא תפסו אותי, ולא נתתי להם יותר מהשמעה אחת.
ב- 1999 הכל השתנה – לראשונה שמעתי את טרנסלבניין האנגר, וקפאתי במקום.
במשפט אחד, דארקת'רון העבירו את תחושת הקור הנורווגי –
"THE MOUNTAINS ARE COLD,SOUL COLD" . הקור והאופל שבקעו מהאלבום הזה הקפיאו את החדר, ההרגשה היתה כאילו האלבום הזה לא הוקלט באולפן אלה בהר הכי מושלג והכי קר ביקום. השם דארקת'רון קיבל משמעות, כס מלכות האופל, ממלכת החורף. את האלבום ההוא אי אפשר היה לכתוב במקום שהוא לא נורבגיה, רק מי שגדל בחורף הזה, באווירת מלחמת התרבות המחתרתית שהיתה אז בסצינה הנורבגית, יכל לכתוב את האלבום הזה. מאז, השם דארקת'רון נכנס אצלי לרשימה שהוזכרה מקודם.
נריץ קדימה 7 שנים. שינויים גדולים עברו על סצינת הבלאק מטאל. עם רציחתו של אירונימוס על ידי ווארג, ופילוג הסצינה הנורווגית למחנות, בשילוב עם מאסרי עולם לחברי להקות מפתח וחשיפה תקשורתית ללהקות כאלו ואחרות, הבלאק מטאל כגישה הצטמצם, ואת מקומו תפס הבלאק מטאל כסגנון מוסיקה. מהאגדות של פעם ששרדו, ניתן למנות את מייהם ואת סאטיריקון ואת אינסלייבד כבין הלהקות שהמציאו את עצמם מחדש, עם סאונד יותר נאמן ללהקות שהשפיעו על הבלאק הנורבגי (כגון
באת'ורי או
וונום), השפעות של אינדסטריאל ומה שמכונה בלאק אנד רול. הקור והניקור נשארו, החורף לא.
וזה מביא אותנו לאלבומם החדש של דארקת'רון – הכת בחיים.
ממבט על העטיפה וחוברת האלבום, מקבלים את הרושם ששום דבר לא השתנה, הגוונים האפורים, צילומי יערות, סמלים אנטי-נוצריים - הכל בנמצא.
כשלוחצים פליי בנגן הדיסקים מקבלים משהו אחר לגמרי. דארקת'רון הם עדיין בלאק טהור, עם סאונד מלוכלך שלא השתנה במהות במהלך השנים, ושירה קודרת. אבל, אין חורף!
האלבום הזה הוא לא קר, אין בו יערות או שלג. יש בו, למרבה ההפתעה, Pאנק!!
לא הPאנק רוק של היום, אלה Pאנק יותר מהסגנון של
המיספיטס,
סוזי אנד דה באנשיז,
מוטורהד, וכדומה. זה מתבטא גם בליריקה וגם בשמות השירים – Graveyard Slut לדוגמה, או Whiskey Funeral.
הם מבצעים את זה מעולה! , השירים הם קליטים, מקפיצים, אבל עדיין זה בלאק אותנטי.
זה ללא ספק אלבום בלאק שגם אופנוענים של ההלז אנג'לז יכולים לשמוע בברים שלהם.
למי שרוצה לשמוע בלאק מלוכלך, נע, כמו שדארק'רון תמיד הציגו, למי שאוהב את המיספיטס או את מוטורהד, זה אלבום בשבילו. למי שאהב את האופל, את הקור, ואת תחושת החורף שהיו קיימים באלבומי העבר של הלהקה, עלול להתאכזב.
ומה יש לפנריז (מתופף והכותב העיקרי בלהקה) להגיד על האלבום הזה?
Probably sounds something like Motorhead meeting Hellhammer on a
crust-punk/necrothrash gig in 1985
לא יכולתי לתאר את זה יותר טוב.
גל כהן
