2006-11-02
כמה נקודות שהיו גורמות לי להמליץ לכם על הדיסק בלי לחשוב פעמיים: אם היינו נמצאים עכשיו עשר שנים אחורה, אם
Dream Theater לא היו קיימים אף פעם, ואם הייתה שם קצת יותר כריזמה ווקאלית. וזה בקצרה.
נתחיל מהתחלה, בצורה לא מפתיעה (למי שקרא את ההקדמה) מדובר בלהקת פרוג מטאל מאיטליה, המדינה שסיפקה לנו להקות כמו
Maxophone ,
PFM ועוד לא מעט פרוגרסיב בעיקר לכיוון הסימפוני והמלודי מאוד איכותי ומוצלח ברובו, אבל לא כל יום פורים.
עכשיו כדי להסביר את הטענות שלי מההתחלה, לפני עשר שנים בערך, היה עוד אפשר להצטרף לזרם להקות הפרוג מטאל בכבוד אם יש לך סולן שמצליח להחזיק קולות גבוהים וסוג של קול ברזל, כמובן שזה היה מלווה בקלידן וירטואוז עם איזושהי יכולת של השלכה קלאסית על האילתורים שלו וכמובן על עיבודי כלי המיתר שהוא מצליח להוציא מהסינטיסייזר שלו, ובאותה הזדמנות להוכיח שהקלידים והגיטרה יכולים לנגן יוניסונים בקצב מטורף יחדיו, ואז למתוח את השירים לטווח השמונה דקות ומעלה; בזמנו זה היה מרשים, בימינו צומחות כאלה להקות כמו פטריות אחרי גשם, או אם תרצו כמו לחמניות חמות רגע אחרי צאת הפסח.
האלבום הזה מתחיל במאין rip off מוגזם מ- Dream Theater, עם אותו סאונד קלידים, מלודיה מובילה וברייקים, ויש כבוד ליכולת נגינה של החבר'ה האלו, אבל לאורך חמש שירים הם מצליחים לגנוב/לעשות מחווה מוגזמת ללהקה הזאת, ביותר מדי דרכים ורמיזות אפשריות.
לזמר אולי פשוט נעשה עוול בהקלטות, אבל יש לו כריזמה של הבחור במק'דולנדס שמקריא את ההזמנות, שלא לומר שבתחום כזה שכדי להיות זמר מוצלח צריך חתיכת יכולות וטווח קולי מטורף פלוס, אין לו מקום לשחק.
יש להקות שצריכות להתבגר קצת מההשפעות שלהן, אני בטוח שעוד עשר שנים מעכשיו, בהנחה שהם יתחילו לשמוע דברים נוספים ולתת להכל לחלחל פנימה לידע הדקלרטיבי ולא הפרוצדורלי, ואז להוסיף משהו משלהם בלי להעתיק אפילו את הניואנסים של להקות הפרוג הגדולות יותר של ימינו, ייצא מפה משהו לא רע, בינתיים, חוץ מלהיות להקת מחווה מוצלחת, הבריכה הזאת קטנה מדי ללהקות כאלו.
רועי פוברצ'יק
