2006-10-28
הרי לי אתגר – לסקר את האלבום החדש של מיידן באופן שתואם את גודל המעמד, את משקלה העצום של הלהקה כאחת מלהקות המטאל הטובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה ולעשות את זה בצורה שלא תוריד מערכן של הקלאסיקות שלה אפילו בגרם אחד של פלדה. חושבים שזה אתגר? נסו לשנות את נקודת המבט ולהיות מיידן לרגע ולהוציא אלבום אולפן ב-2006 , אחרי שכבר השארתם את חותמכם במטאל לאורך כל שנות השמונים וקצת פחות בשנות התשעים המוקדמות, ומשם המשכתם לדשדש עד שנת 2000 עם שני אלבומים שלא ראוי להזכיר את שמם ועם מיני אוספים והופעות חיות שסיפקו את הסחורה למעריצים המושבעים אבל עדיין לא הצדיקו להוציא את החולצות המכובסות-יתר-על-המידה מהלמעלה של הארון.
אפשר להמשיך עוד ועוד בתיאורים ובמילים על ההיסטוריה של מיידן, על תור הזהב, על ההתדרדרות ועל הקאמבק, אבל השורה התחתונה היא שכאן ב- A Matter Of Life And Death הם עמדו באתגר.
במקום לחזור שוב על כל ההיסטוריה, נלך רק צעד אחד אחורה ל-2003 ... מיידן הפתיעו עם Dance Of Death, שזכה לתגובות מעורבות, היו כאלה שמאוד אהבו את האלבום, מצאו אותו קרוב ל- Piece Of Mind של 1983, והיו כאלה שלא ממש הבינו לאן הלהקה הולכת עם אלבום כזה – אישית אני נמצא איפשהו באמצע, יש ב-DOD שניים או שלושה שירים טובים באמת לדעתי – ומכאן צצו גם שאלות בנוגע לכיוון שאליו תלך מיידן באלבומה הבא.
כל הדאגות הוסרו מיד עם השחרור של A Matter Of Life And Death, שבו נראה כאילו מיידן מצאה את הנישה שלה מחדש, ולא סתם מצאה, אלא מצליחה להישמע רלוונטית מתמיד.
עקשנותה של הלהקה לנגן את כל האלבום במלואו בהופעות בטור הנוכחי רק מראה כמה היא מאמינה בו, כמו גם מראות שאולי גם ללהקה (ולא רק למבקרים ולמעריצים) נמאס מהטחינה של אותם שירים – מיידן החליטה לחדש ולבעוט בכל מי שמפריע לה בדרך (אפילו אם מדובר במעריצים הנאמנים, שדורשים יותר קלאסיקות בהופעות).
לאלבום האולפן הארבעה עשר במספר בחרו חברי הלהקה בנושא הכללי של מלחמות, אסונות ומיני פגע בעולם המודרני (רלוונטי אמרתי כבר?), והוציאו את האלבום הארוך ביותר שלהם עד היום בעזרתו האדיבה של קווין שירלי (שחלק את כיסא ההפקה עם סטיב האריס, בסיסט הלהקה האגדי). עם שירלי הם הרי עבדו כבר בעבר, והפעם הוא מצליח להוציא את מיידן בדיוק כמו שהיא צריכה להישמע – כמו להקה שמנגנת לייב; הכל במקום- כל הגיטרות מהודקות אחת לשנייה בהידור (שלא כמו ב- Dance Of Death בו היה נשמע כאילו יש עומס ומחסור ב- hooks מכיוון הגיטרות), הבאס של Steve Harris נשמעת טוב כמעט כמו (אם לא יותר מ..) ב- Aces High או ב- The Number Of The Beast למשל, התופים של ניקו חדים ונקיים, והקול של דיקינסון.. אחח, הקול של דיקינסון, הסירנה האנושית... כמו וויסקי מיושן היטב בחבית עץ אלון.
כבר מהשיר הראשון, Different Worlds, רואים שמיידן יותר תוקפנית ויותר ממוקדת; דייב, אדריאן ויאניק מוכיחים את זה עם הגיטרות שנמצאות בהרמוניה מושלמת. These Colours Don't Run העוקב לו אמנם מתחיל רגוע אבל צובר תאוצה ומשקל, פוגע בעוצמה אדירה, ואף נוטה יותר לכיוון הפרוגרסיב (אבל לא מדובר בפרוגרסיב כמו מה שהרים לכם את הגבה הרגע, אלא במשהו הרבה יותר תואם להאבי מטאל שמיידן עשתה ובתקווה גם תמשיך לעשות). Brighter Than A Thousand Suns מלא כוח, ומוכיח ששיר מטאל מוצלח לא חייב להיות סופר-מהיר או סופר-כבד. שני העוקבים לו, The Pilgrim ו- The Longest Day , נותנים אזכורים של החומר הישן יותר (זה של Somewhere In //time ו- Seventh Son of a Seventh Son יותר מכל).
הבלדה התורנית היא Out of the Shadows, ובה מיידן מצליחה גם במה שיהיו כאלה שיקראו לו קיטש (בתים שקטים, פזמון חזק, שילוב בין פריטות על גיטרה נקייה לבין דיסטורשן נוגה, פזמון חוזר אחרי הסולו וקטע המעבר – ממש לפי הספר).
נקודת השיא, מבחינתי, היא The Reincarnation Of Benjamin Breeg. קטע אפי באותו קנה מידה של אלה שעשו את הלהקה למה שהיא היום בעיני אלה מאיתנו שמכירים לא רק את הלהיטים. הייחוד של מיידן ביצירת קטעים אפים היא שפשוט לא מרגישים שהם עוברים, האנרגיה והבנייה החכמה שלהם עושות שירים כמו The Reincarnation Of Benjamin Breeg , For The Greater Good Of God לתענוג מתמשך, בדיוק כמו שהיו Rime Of The Ancient Mariner ו- The Clairvoyant .
Lord Of Light, התשיעי במספר, הוא פצצת עומק: שוקע לאט ובשקט, אבל מתוכנן להתפוצץ ולגרום הרבה נזק ואכן מספק את הסחורה.
The Legacy, שסוגר את האלבום, הוא יצירה בפני עצמו, ממש מיידן פוגשת שעושה פרוג, לא כמו שום שיר שלהם ששמעתי עד היום - גם אם הרמתי גבה, הבנתי מהר מאוד שזה פשוט חלק מהפן החדש והמעודכן של הלהקה.
מיידן צלחה במשימה קשה במיוחד – להוציא אלבום שנשמע מצוין כמכלול בשמיעה רציפה וגם בתור כל שיר בנפרד, כל שיר בו יכול לתפקד נהדר בפני עצמו ושני הסינגלים/קליפים שיצאו ממנו עד כה הם הוכחה מספקת לעניין; הדבר המעניין הוא שהשירים לא קצרים או קליטים (במובן הפופי של המילה), אלא נעים סביב השש דקות, מתוחכמים ולא מייגעים אפילו קצת.
אפשר לומר שהאלבום הזה הכי דומה ל- Seventh Son (רק עם הרבה פחות דגש ונוכחות של קלידים), אפשר גם לומר שהוא השלב הבא באבולוציה של הלהקה. וכמובן, אפשר כבר לומר ש- A Matter Of Life And Death הוא עוד הוכחה שהמטאל חיי בועט ומשגשג, ו-2006 הייתה וממשיכה להיות אחת השנים הטובות שלו.
אפשר לא רק להוציא את חולצת המיידן האובר-מכובסת מהערימה אלא גם ללבוש אותה ולהרגיש טוב עם זה.
עופר ויינר
