2006-10-01
מרגע ששמעתי לראשונה את President Evil, ב- EP המוצלח Evil Goes To Hollywood, סימנתי אותם כלהקה שצריך לראות לאן היא תתגלגל. החבורה הגרמנית הזו הצליחה להגיע מזכייה בתחרות להקות מקומית עד לסיבוב הופעות אירופאי לצד Ministry האגדית ולחתימה בלייבל מכובד ביותר בזמן קצר מאוד יחסית – מה שאומר שיש לפחות להקה אחת, באיזה מוסך או מרתף צפוף, שחושבת לעצמה "להם הם ולא אנחנו?"... למה באמת הם? בצורה טיפה בוטה אפשר להגיד ש- President Evil תפסו את רוח הניו-סקול ט'ראש בביצים, ויש להם מספיק אומץ גם לשחק בהן קצת.
התערובת של ריפים מלאי און, תיפוף מלא און אפילו יותר, ליינים גסים של באס והקול דמוי Tom Angelripper של סולן הלהקה Johnny Holze שם את האלבום הזה במקום הראוי לו (אם לרגע נדמיין שיש Hall of fame גם לאלבומי ניו-סקול ט'ראש) לצידם של אלבומים אחרים שמצליחים ליצור סגסוגת טובה כל כך של עוצמה וגרוב.
המון פידבק פותח את "מופע הט'ראשנ'רול-חור-תחת", מערבולת של מצילות, חומת דיסטורשן והלאה בריפים דוהרים אל The Electromagnetic Superstorm (כן, זה נשמע טיפשי... בהתאם לשם האלבום, אבל כך גם רוב העולם שמסביבנו וכאשר זה מגיע מלהקה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות זה בהחלט מובן. דוגמא נוספת לזה אפשר למצוא בליריקה, במיוחד בשיר Action Express) שמשום מה העלה בי אסוציאציה של Motörhead יחד עם תחושה קודרת כלשהי.
תחושות שונות מגיעות עם הבאים בתור: Boneless המהיר, עם הגיטרות המנסרות, התיפוף העוצמתי, והשירה שמתאימה באופן מושלם לכלים ואפילו מוסיפה משהו לגרוב, ו- Demons Everywhere דמוי הסטונר, עם הריף הפשוט שחוזר על עצמו. בשניהם מדובר בתענוג שמפצה מעט על הפתיח הלא כל כך חזק.
שני השירים הבאים מוכרים מה- EP (ההחלטה לכלול באלבום הזה את השירים מה-EP עדיין לא ממש ברורה, היה עדיף אם היו שמים ארבעה שירים חדשים במקומם), בין אם זה הספק-השפעות Helmet שיש ב- Deathcar Racer ובין אם זה One sick bastard הארוג היטב – שניהם מעלים זכרונות, יחד עם רטרוספקטיבה נחמדה של איפה הלהקה הייתה ואיפה היא היום.
פגם גדול שיש כאן הוא סידור השירים. בעיה שצצה לראשונה כשמגיעים לשיר הנושא (מס' 6), שהיה יכול להיות פתיחה הרבה יותר טובה לאלבום, והתעצמה משמיעה לשמיעה.. כשאין זרימה משיר לשיר זה גורע מהחוויה.
דבר נוסף שמציק הוא הפילרים, כמו Riot Generator (שכבר היו באי.פי), Ragin' Silence, Star Destroyer ו- Midnight Weedtrain בעל השם המעניין. חשוב לציין שזה נלקח בסובלנות, כיוון שמדובר באלבום המלא הראשון של הלהקה וכיוון שאחרי הכל, מדובר במטאל... והרי קשה מאוד לחדש בתוך תחומי הסגנון.
כדי לאזן את הגזירות נסו את El Sadistico, שמוכתר בקלות לשיר הטוב ביותר באלבום; הוא גרנדיוזי, איטי וכבד יותר, ויש בו סולו מעולה – בדיוק כמו שהמופע צריך להתנהל, בדיוק כמו שמטאל צריך להיות.
מה חופן לו העתיד ל- President Evil? אני לא מגדת עתידות ובטח שלא מאמין בשרלנטיזם שכזה, אבל אני יכול להגיד (את מה שדיי מובן מאליו) – יש להם פוטנציאל בכמויות, אבל צריכים הכוונה של מפיק טוב כדי להוציא את המיטב. עד שזה יקרה, נשאיר את האוזניים והעיניים פתוחות למופע הבא שיגיע העירה.
עופר ויינר
