2006-07-11
אי אפשר להתעלם מכל הקשרים שיש לחברי Stress Factor 9 עם ענקי הט'ראש
Annihilator, מלבד היות שני חברי להקה שניים מהחברים הידועים ביותר לשעבר ב- Annihilator, יש עוד כמה אנשים המעורבים באלבום שגם הם היו חברים בסבב חילופי האנשים בלהקת הט'ראש הקנדית.
הידועים ביותר מהחבורה הם סולן הלהקה, Randy Rampage, אולי הסולן לשעבר הידוע ביותר של Annihilator, וגם המתופף, Ray Hartmann, שלגביו אפשר לומר את אותו הדבר. מלבדם כותב באלבום מילים בחור בשם John Bates, שגם כתב ל- Annihilator, ומנגן גיטרות Anthony Greenham, שניגן ב- Annihilator, כתוצאה מזה, אי אפשר שלא להשוות; העניין הוא שאין הרבה דמיון.
בשעה ש- Annihilator מהווים את אחת מלהקות הט'ראש המלוטשות והנקיות ביותר, Stress Factor 9 עושים ט'ראש-פאנק מלוכלך, עם הרבה הארדקור במיקס, מלווה בסאונד נקי אבל עדיין כזה שמדגיש את הצד המלוכלך יותר של הגיטרות, האלבום מלא בטקסטים זועמים וספק הומוריסטים, והשירה של Rampage מטונפת ובולטת כמו שרק סולן פאנק יכול ליצור.
המילים מדברות על נושאים הומוריסטים כמו מגדלי גראס ביתיים (Home Sweet Grow), הן זועמות לפרקים (Slowly) ואז פשוט הופכות מוזרות ומדברות על חקלאים שהם רוצחים סדרתיים (Pig Farm Willy), הגישה הפנקיסטית של הלהקה מרוחה על הטקסטים בגדול. מלבד השירה החזקה של Rampage גם הסאונד משרת את האלבום נאמנה, שוב, יש לזכור שהגיטרות חורקות כמו בכל אלבום הארדקור ישן, והתיפוף של Hartmann אנרגטי ואלים כרגיל, הוא בהחלט אחד הגורמים הבולטים באלבום.
יש כאן גם ט'ראש למי שזה מה שהוא מחפש, אם בריף הפותח את Taker או בחלק מהריפים של Slowly, אבל בגדול זה אלבום שמיועד יותר לאולד-סקולרים ואנשי פאנק והארדקור, לא למי שמצפה לעוד Annihilator בגלל הקשרים של הלהקה. בכל מקרה, זה אלבום מלוכלך אז כדאי להכין את המקלחת לאחר ההאזנה...
אלון מיאסניקוב
