ביקורות
2006-07-01
חמישיית בלגים שעושים ט'ראש אמריקאי? עובד מצוין דווקא (אפילו שהסגנון מוצה (עד תום אפילו) ע"י ענקיות כדוגמת טסטמנט, מגהדת' ו- Nuclear Assault ) ובהחלט מעלה את הרצון לאגרף ולהניף יד באוויר תוך כדי שירה מלאת זיעה ובירה.
מהרגעים הראשונים של Forgotten המפוצץ (עם התוספת של הקולות המעובדים על הקול הנקי העוצמתי), דרך הריפים דמויי-מגהדת' שיש ב- The Great Divide הדומה, עד הסיום החזק של Downward על המאזין כמעט נכפה הצורך לעוד, כאילו היה מכור לניסור הגיטרות והשירה הגרונית.
עבודת הגיטרות העילאית לאורך כל האלבום, לא מקורית ככל שתהיה, הייתה יכולה לבדה לשים את האלבום בפנתיאון של אלבומי הט'ראש אם הוא רק היה יוצא כמה שנים קודם. שירים כמו Maze of being ו- Deny the dream היו יכולים בקלות להיות קלאסיקות יחד עם Cascade האיטי יותר.
החוליות החלשות כאן הן The insufferable הדרמטי/כאוטי שבו נראה שללהקה לא היו מזיקות עוד עשר שנים של קיום- הכלים בו לא יושבים בצורה הכי טובה אחד עם השני, וגם Unnamed sorrow שבו המבטא של הסולן טיפה בולט מדי והריפים דמויי הדת' מטאל לא הולכים הכי טוב עם תדמית הט'ראש המלודי של הלהקה. הפיצוי מגיע מכיוון הריפים הדינאמיים וההתאמה בין השירה לכלים, שממש הולכים יד ביד פה, ב- Reasonable doubt והקאוור הקצר לשיר האלמותי Bezrker מתוך הסרט Clerks של קווין סמית'.
פגם עיקרי ב- The Vermin Breed , אחד שאני משוכנע שיהיו כאלה שלא יסכימו עליו, הוא לדעתי הסאונד שלו; במיוחד הבחירה לתת לתופים סאונד פלסטי שטוח ומת כל כך. המפיק Harris Jones מראש כיוון לאולדסקול, אבל זו החלטה מעט מוזרה בהתחשב שאנחנו ב-2006 ולא ב-1996 או ב-1986.
בגדול – חובבי ט'ראש יאהבו את מה שהולך כאן, חובבי ט'ראש מלודי/אמריקאי יסגדו לו, אפילו שלא מדובר באלבום מקורי במיוחד. למרות המחסור במקוריות עדיין מדובר באלבום חזק ותחושת רטרו חזקה אפילו יותר.
עופר ויינר
