2006-06-30
האלבום החדש של הרד הוט צ'ילי פפרס לא קל, הוא עמוס במידע, מגוון למדי, ובעיקר סוג של מבחן למעריצים, כי צריך לאהוב אותם כדי לאהוב אותו.
דיסק כפול הוא תמיד אתגר, הוא תמיד יהיה דבר שיצטרכו להצדיק אותו, וכמובן ככל שמוסיפים לאורך של דיסק מסתכנים יותר בגריעתו, למרות שאם מצליחים, זהו סימן לגדולה. באותה נימה הרבה להקות בזמן האחרון יוצאות בהתקפי פומפוזיות של לשחרר דיסקים במטרה שיהיו הכי טובים שלהם מזה תקופה ארוכה, או אף להטביע את חותמם בתור אלבום מופת, במחלקת האלבומים הכפולים היו אלה ה-
Foo Fighters שבחרו לעשות צד אחד בועט כמו שהם יודעים ובצידו השני רוק שקט ואינטימי, והם הצליחו במשימה.
החדש של הפלפלים לא בנוי על אותו הקונספט, לפחות לא בהגדרה ברורה, אין פה חלוקה מוגדרת של מה אמור להיות שקט ומה אמור להיות רועש, אלא הכל מעורבב, מה שיוצר רצף של 28 שירים במיטב מסורת הfאנק (שבימינו נוטה יותר לכיוון הפופ fאנק מרדני בז'אנר של עצמו).
האלבום סטדיום ארקדיום נועד להיות אלבומם הטוב ביותר של הפפרס, זאת בערך ההצהרה הבומבסטית שהם הצהירו כששחררו אותו, וגם השם stadium arcadium שלא בטעות נותן תחושה של משהו יווני עצום, אלא רק מנסה לשדר את הביטחון שיש להם באלבום שלהם, לוקח זמן להבין שבצדק.
לצד הראשון קוראים Jupiter , ממנו גם נלקח הלהיט הראשון ששוחרר Dani California שלפי שמועות נועד להשלים מאין טרילוגיה של השירים Californication ו- By the way , והנה פה החלק השלישי על סיפורה של דני. הקליפ שיצא עם השיר מתאר בסוג של מחווה את התקדמות הרוק לאורך השנים, משנות השישים סטייל ביטלס, והצלליות עובר דרך פאנקדליק, מיספיטס, סקס פיסטולס ונגמר בפלפלים, מבחינתי סוג של מטאפורה לאלבום הזה, הוא מושפע מכל התקופות של הצ'ילי פפרס, אבל בגרסא המודרנית שלהם, כלומר, יש פה את הfאנק שמדי פעם קורץ לכיוון התקופות היותר פרועות שלהם אבל גם הוא מופק לאותה נעימות אוזן כמו השירים היותר בלאדיים שלהם,לא בהכרח דבר רע אגב, באלבום הזה אנחנו בעיקר מקבלים את מה שהיינו מצפים לקבל מאלבום של הפפרס.
השירים שבו נשמעים מצוין בפני עצמם למרות שכל אחד מהם גם מרגיש בכאילו יכול היה להשתלב באלבום אחר בדיסקורגפיה שלהם; Snow שלדעתי היה יכול להשתלב יפה ב By the way, Charlie שנותן יותר כיוון של בלאק שוגר סקס מאג'יק ועוד; מה שיכול לצאת לטוב ולרע, כי באמת יש פה גיוון מכל הקריירה שלהם לדיסק אחד, מצד שני מראה קצת על חזרה, אבל הכל פה מקבל שדרוג מצד העיבודים ועבודות הגיטרה והקולות וההפקה שנותנת לזה תחושת רעננות.
האלבום השני הוא מבחינתי מה שמצדיק את האלבום ככפול, רוב הקטעים אם לא כולם, הם קטעים יפיפיים, ויותר יוצאים מהסאונד המוכר של הרד הוט צ'ילי פפרס, אני לא אומר שתופתעו לגלות מי עומד מאחורי הקטעים האלו, אבל הם מתמקדים בצדדים שהרד הוט לרוב משאירים על רצפת חדר העריכה, ופה הם באמת נותנים גיוון, ומבליטים יותר כיוון שנראה לי שהרד הוט לעת בגרות היו רוצים שנראה, קטעי רוק קליל מלודיים, עשויים היטב, עם תחושה יותר זזה, יותר נעה, ולדעתי חושפת קסם חדש אצל הפפרס שלרוב יחסית מוצנע אצלם.
מאז אלבומם האחרון של הפפרס, פרושיאנטה עבד אינטנסיבי על עצמו, ועל החומרים שלו, כל אלו מאוד בולטים כאשר הוא מקבל פה במה רחבה ומודגשת בהרבה מאלבומים קודמים שלהם, ומשדרג את הפפרס בעזרת תפקידי גיטרה מצוינים ומקוריים, עם וירטואוזיות לכיוונים שלרוב לא ראינו אצלו, קולות רקע שמצליחים לבנות ולפרק שירים , ובכללי לגרום ללהקה לחזור להיות אחת המיוחדות, שכל פעם שחוזרים בחזרה לשירים האלו, מגלים בהם משהו חדש.
הבעיה באלבום כזה היא שלא משנה כמה הקטעים יהיו טובים, צריך להנדס אותו בזהירות, לדעת איזה שיר להכניס אחרי איזה שיר, כדי ליצור בו זרימה ותחושה של משיכה לאורך כל 28 השירים, זהו המקום שבו נפלו הפפרס, והחלק שבעיקר מקשה על ההאזנה לאלבום, סדר השירים הוא קצת ללא מטרה מסוימת והוא לא מצליח להחזיק עם תחושה של "דרך", האוזן לא באמת עוברת חוויה מתחילתו עד סופו, אלא יותר עומדת במקום, מה שלאורך שני אלבומים, יכול להיות כבד ומייגע, לפחות עד שמכירים את האלבום טוב, אך לפעמים גם הופך את חווית ההיכרות לבלתי אפשרית, שלא נגיד לא נעימה.
בסופו של דבר זהו אלבום כפול, בוגר, שמכיל את כל ספקטרום הכישרון של הרד הוט צ'ילי פפרס, אין בו רגע שייחשב למיותר, קטע שהיה צריך לוותר עליו, או שיר שפשוט מדלגים עליו בלי טיפת רגשות אשם. 28 שירים של תענוג צרוף, בגרות, בלי פוזה, וירטואוזיות ויצירתיות שלרוב מפתיע לראות שממשיכה להתפתח אצל להקות בוגרות. רוצו לקנות, ואז תפנו סופשבוע שלם כדי להפנים אותו.
רועי פוברצ'יק
