2006-06-25
את "מעלה מוחלטת" (תרגום חופשי לעברית), אפשר להגדיר בחמש שניות הראשונות של האלבום - פרוג מטאל - הם גאים בזה ולא מנסים לרגע לטשטש את זה בסגנונות אחרים, או להתבדל מלהקות אחרות בסגנון, אלא משדרים תחושה של "גם אנחנו בקטע של פרוג מטאל, ואנחנו יכולים להישמע באותה רמה וצורה של הלהקות שאתם כבר אוהבים", ברמה הזאת הם מחזיקים בערך, אבל היה עדיף להסביר למה הם צריכים להיות הלהקה האהובה החדשה, ולא למה הם יכולים לעמוד באותה שורה עם שאר להקות הפרוג המטאל המוכרות באיזור.
המוח מאחורי ההרכב הזה הוא בחור בשם אהרון בל, שהוא סוג של מולטי אינסטרומנטליסט, שמנגן לו גיטרה מעל 20 שנה, ובינתיים זכה לעבוד עם לא מעט הרכבים, לאלבום הזה גויס ניל קרנון שאפשר למצוא ברזומה שלו להקות כמו
Cannibal Corpse ,
Nevermore ,
Spiral Architect ו-
Queensrÿche.
ההרכב הוקם ב- 1999 ולאט לאט בנה ליין אפ עד שהושלם ההרכב, דייב לינדמן לנגן באס, שבדומה להרכב פרוג מטאל אחר מוכר, למד בברקלי, דאג בארי בא לעשות כיף על התופים וככה הושלם ההרכב.
למי זה טוב אתם שואלים? האלבום בעיקר מומלץ לחובבי
Dream Theater ו-
Fates Warning.
Degree Absolute משתמשים בהרבה קלישאות שלהקות עבר כבר יצרו בז'אנר, מה שפועל לרעתם, ולפעמים צריך להיכנס קצת לעומק האלבום כדי להרגיש את המקוריות, והייחודיות שלהם, אל תתבלבלו - היא שם, אבל לפעמים היא קצת מוסתרת עקב המסך התבניתי שנקרא בימינו פרוג מטאל.
יש שני דברים שתמיד בולטים בסגנון הלהקות האלה – טכניקה של הנגנים והזמר.
טכניקה ושליטה במקצבים, יש פה בלי עין הרע, הם מחזיקים הכל הדוק מאוד, עם ברייקים מדויקים, והרבה מהם, עקב חוסר הקלידים, היוניסונים בעיקר באים בדואטים של גיטרה תופים , קינג קרימזון סטייל, ביניהם שבירות אקוסטיות שמזכירות קצת שירים של אופת' מתקופתם האחרונה, וכמו שצוין בהתחלה, טכניקה לא חסר, ואולי אף אפשר לזקוף לזכותם שהסולואים שלהם מצליחים להיות מעניינים ומאתגרים יותר לאוזן מרוב הלהקות שבשכונה שלהם.
אהרון בל, שגם תופס מקום על השירה, נותן ביצועים טובים, אבל רחוק מלהעפיל לליגת העל של הזמרים, חסר לו קצת מהדרייב הזה שמושך קדימה בסגנון, גם בגלל העובדה שהוא בא ממקום של גיטרות רוב האלבום נמשך ונשלט על ידיהן, ולעיתים מרגיש בכאילו שהוא היה יותר שמח אם האלבום היה רק התחכמויות עם הגיטרות מאשר שירה. מה שפועל לטובתו, שלעומת זמרים כמו ג'יימס לאברי, או ראסל אלן (בואו נודה בזה, שניים מהזמרים הבולטים בתחום) שלעיתים נחשבים לשנויים במחלוקת (לא חסרים אנשים שלא סובלים את הקול של אחד מהם לפחות) הקול שלו קצת יותר נינוח ועם פחות אלמנטים שיכולים לגרור אנטי כלשהו. למרות ששוב, לא חזק מספיק לסגנון.
Degree Absolute יודעים מה הם עושים, ויחסית לאלבום בכורה הם מראים שהם לא ילדים במשחק הזה, יש סיכוי גדול שברגע שיתפסו קצת תאוצה גם הרבה קהל ינדוד למחוזותיהם בקלות, הוירטואוזיות פה בולטת מאוד, אך עדיין חסר קצת גיוון בשירים, (למרות חלקים קצת יותר אווריריים כמו Half man half biscuit ) והייתי שמח לראות קלידים מצטרפים להרכב הזה. לאלבום בכורה, הם מראים סימני חיים טובים מאוד ועם קצת מזל הם ייחשפו ליותר קהל וישדרגו את עצמם בקטנות, ואז יוכלו להתחיל לשחק בליגה של הגדולים. לחובבי הז'אנר הוא מומלץ.
רועי פוברצ'יק
