2006-05-19
זו התחייה המחודשת השנייה של החבר'ה האלה מבופאלו, נו-יורק , להקה שקוראת לעצמה Herod (הורדוס בעברית). האלבום השני מאז השינוי להאבי-מטאל שעברה הלהקה בין 2002 ל-2003 שגם בו נמצאים רק שניים מהחברים המקוריים, Jesse Banker הגיטריסט ראשי ו- Mike “Union” Jeffers המתופף, בזמן ששאר החברים בהרכב חדשים; המצב הזה עלול להעלות כמה שאלות: האם מדובר בתבנית חוזרת? האם יוחלפו חברי הלהקה גם באלבום הבא? ומה לגבי האלבום שאחריו, האם גם בו יהיו חברים חדשים לגמרי שיצטרפו לג'סי ומייקי שלנו?
Herod התחילה את דרכה בשנת 2000 כלהקת מטאלקור, יהיו שיגידו שדמתה אז ל-
Converge, והצליחו לא רע בהופעות ובקרב הקהל האמריקאי דאז; בתקופה שבין 2002 ל-2003 חלה תפנית שבה הוחלפו שלושה מחברי הלהקה, מכל הסיפור הזה יצא אלבום בכורה, בשם For whom the gods would destroy, בלייבל Lifeforce Records.
באלבום הנוכחי יש, שוב, שלושה חברים חדשים – כמובן שזה משפיע על איך שהוא נשמע, גם בהשוואה לקודמו. ההבדל החשוב ביותר הוא הפאן הווקאלי הבוקע מפיו של Jason Russo , שכבר לא כולל את צרחות המטאלקור שהיו לקודמו ובכנות אפשר להגיד שהוא הרבה יותר מתאים לגישת ההארד-רוק הסליזי שלהם להאבי מטאל, זה דבר שמאוד בולט בשירים The Fire ו- Grand Design.
האלבום ממש נשמע כאילו עשו אותו בשנות השמונים; בין אם זה בגלל הכבדות דמויית הט'ראש והקול הגרוני שיש בשירים כמו השיר הפותח Assimilation ו- Lies and betrayal או המתיקות המוגזמת בבלדה כמו Forever (השיר הכי פחות מועדף עלי כאן). יש גם סוג של תוספת של פאוור מטאל מוקדם שמתבטא בשירים One life to burn ו- Journey To Creation.
אפשר לשמוע קצת השפעות של
מגהדת' ו
מיידן ב- Broken Promises , דרך חלק מהריפים והמלודיות; גם בשיר The ring זה בולט, רק ששם מצטרף לסלט גם רוק כבד גס ומחוספס.
יש אפילו המנון מטאל פוטנציאלי, בצורת חצי-בלדה בשם All Night, עם העוצמה הנדרשת מהאבי מטאל וסולו קטן לסגור את העסקה.
העבודה עם המפיק Doug White באמת עשתה את האלבום הזה לפצצת אנרגיה נוסטלגית, אבל אני לא לגמרי בטוח אם הסאונד הגס הוא מה שהלהקה הזאת צריכה... לעיתים הגיטרות נשמעות לא ברורות מספיק או שהשירה נשמעת מפוזרת ונבלעת מתחת לכלים.
לא יזיק ללהקה הזאת יותר ניסיון דרך יותר הופעות ויותר אלבומים; אני בטוח שאני לא היחיד שישים עליהם עין מעכשיו.
עופר ויינר
