2006-05-16
הדבר הראשון ששמים לב אליו כאן הוא העטיפה, כזו שיכולה בקלות להטעות את הציבור לחשוב שמדובר בעוד אחת מכוכבות הפופ הלטיניות המיותרות ההן.
לאחר שנפתח, יאכזב האלבום את הרוכש גם בגלל השירה וגם בגלל שמי ששר איננו הבחורה השווה בתמונות.
שיר פתיחה חלש, Drowning in Myself, וקטע מעבר לא נחוץ במיוחד אינם הדרך הטובה ביותר לפתוח אלבום בז'אנר האלטרנטיב/ניו מטאל.
יש איזה תפיסת תאוצה ב- Vermilion (שלא רק השם שלו מזכיר את Slipknot אלא גם חלק מהריפים של הגיטרות) וממשיך להאיץ עם Blow me away הגרובי יותר ושיר הנושא הנותן-בראש-להיט-פוטנציאלי-משהו.
ההגעה של הקטע הבא, Interlude two, עלולה לגרום לתהייה מדוע יש כל כך הרבה כאלה באלבום אחד והאם הם רק פילרים שכל תפקידם הוא לתת הפוגה לא נחוצה בין השירים עצמם; לקטע המלנכולי והשקט הזה היה פוטנציאל להיות שיר טוב בזכות עצמו אם רק היו מאריכים אותו קצת, והעוקב לו Another Lulla-bye הוא שיר להפציץ איתו בסטריאו המועדף עליכם.
הבחירה להפריד את Interlude Three , שהוא פחות או יותר ליין באס, מההמשך הברור שלו בשירGet down גם היא דיי תמוהה... הריפים והבאס העצבניים עושים את השיר מעין נקודת שיא, ככה שלא נראה כאילו יש ממש סיבה להפרדה.
יש באלבום גם זוג שירים שלא ממש מתאימים לרוח שלו, Die young ו- Save yourself, הבאים מתחום הפוסט-גראנג' – קשה להבין את הבחירה לעשות שירים כאלה בהתחשב בקול של הסולן.
לקראת הסוף נראה שהלהקה מנסה קצת יותר; Firesign מתחיל בהתפתחות של תופים/באס/גיטרה עד שנהיה לאחד השירים היותר חזקים באלבום, אפילו הסולן מנסה קצת יותר ומראה סוג של שיפור.
Generation sick הוא שיר שאי אפשר לא לזוז לצליליו, מושפע גם הוא (כמו השיר הקודם) מאינדסטריאל רוק/מטאל אבל סובל מפזמון חלש.
בגדול, הסולן הוא הבעיה העיקרית של הלהקה הזאת; הקול שלו אולי עוצמתי ומלודי אבל זה פשוט לא מה שהז'אנר דורש, חסר לו חספוס; בשירים Die young, Drowning in myself, Wasting away, Save yourself ו- Shake it זה הכי בולט... הוא פשוט לא מספק את הסחורה. זה דיי מרגיש כאילו הוא פליט של להקת האבי מטאל לא מוצלחת.
בכנות, אני לא רואה הרבה סיבות להתעמק באלבום הזה אבל אני כן רואה סיבה להמשיך לעקוב אחרי ההתפתחות (אם תהיה כזאת) של הלהקה. המוזיקה שהם עושים טובה – הם רק צריכים למצוא סולן ראוי.
עופר ויינר
