2006-05-16
שבעה אנשים עשו את האלבום בעל שבע הקטעים הזה, השמיימי ביותר מבין האלבומים שלהם עד כה (למרות הקירבה הרבה ל- Salvation מ-2004), העמוס במשחקים בדיסטורשן מתמשך-מתמתח-מעורבב בשכבות ומלא בנויז ואפקטים אלקטרוניים שעושים ממנו דרך עילאית להעביר את הזמן.
להגדיר את המוזיקה של Cult of luna רק בתור נויזקור, או רק בתור פוסט-הארדקור או אפילו רק בתור פוסט-רוק זה רחוק ממספק, גם להדביק לזה את המילה "פרוגרסיבי" זה לא מספיק; השביעייה השוודית מצליחה ליצור תערובת כל כך מתוחכמת של כל המוזכרים לעיל דרך רגעים הזויים, מלנכוליים, רכים ומרחפים יחד עם חדות, פיכחות, נפיצות ומתח כך שההגדרה היחידה שאני יכול לתת להם היא שזה סוחף.
לשיר הפותח, Marching to the heartbeats, יש תחושה שדומה מאוד למה ש-
Mogwai עושים, והוא גם קרוב למה שיש באלבומי הבכורה של
Red Sparowes ו- Harvestman ; זה לא סוד ש- cult of luna חולקת מכנה משותף עם
Neurosis ,
Isis וההרכבים המקושרים/דומים – זה מאוד בולט גם בקטעים Back to Chapel Town ו- Thirtyfour.
Finland קופץ פנימה עם תופים ברוח האינדסטריאל, בצורה כל כך מכנית וחדה, והתוספת של אפקט כלי המיתר ממש מעשירה את הטעם שלו; השיר הזה מציג את ההרכב במיטבו, הם מחדשים מספיק ועדיין דבקים במה שהם עושים הכי טוב.
And with her came the birds מלנכולי יותר, זה מורגש במיוחד בשירה בו; בדידות תתאים לו מעולה, והבנג'ו שלוקח בו תפקיד רק יחדד ויעצים אותה.
לשני השירים הנותרים Dim ו- Dark City, Dead Man יש פריכות אדירה, ליינים ותפקידים באס שמנים, אפקטים אלקטרוניים שמשביחים ומחברים בין שני הקטעים, והמלודיות הקלות שנוצרות מהחזרות והשינויים הקטנים בתוכן סוגרות את האלבום עם הרבה חן.
כל אחד מהשירים הוא נקודת שיא בפני עצמה, להגדיר שיר מהאלבום בתור סתם "טוב" או "רע" יפגע בערך של המוזיקה. Cult of luna יודעים מה הם עושים, וזו רק אחת מהסיבות לזה שהאלבום יצא איך שהוא יצא.
התוספת של הקלידן השני Anders Teglund (שמתרכז בסימפול ובאפקטים בעיקר) עוד ב- Salvation של 2004, עשתה רק טוב ללהקה, הם הצליחו ליצור אלבום מצויין, שאולי אפילו מתעלה על קודמו.
עופר ויינר
