2006-05-11
Venturia היא פרי מוחו של גיטריסט צרפתי בשם Charly Sahona, סביבו הוא אסף מספר נגנים כשרונים וסולן וסולנית פחות כשרונים (כפי שאסביר בהמשך), והוא יצר כאן אלבום ראשון שמוקדש לפרוג מטאל מלודי, לעיתים על סף הפופ, שמצליח ברמת הכישרון והמורכבות המוזיקלית רוב הזמן, אבל די נכשל בגדול כאלבום, בעיקר בגלל השירה, וגם בגלל חוסר ביטוי דווקא של Sahona עצמו.
האלבום נפתח עם שיר הנושא, בהחלט רמזים עבים ל-
Dream Theater, כולל קולו של הסולן האמריקאי Marc Ferreira, הבעיה איתו היא שהוא נשמע פופי מידי, אין לו את היכולת לגוון יותר מידי, הוא מצליח מידי פעם לתת איזו צרחה קצת יותר טובה אבל בגדול הוא סולן שהיה יושב יותר טוב באלבום פופ, השיר גם משלב שירה נשית, של זמרת שהיא טובה מאד, אבל לא קשורה לחלוטין למה שלהקה עושה. מעבר לכך השיר מכיל כמה רעיונות חכמים מאד של Sahona בגיטרות, עבודת קלידים מרשימה מאד וגם בס ליינים שנשמעים כמעט פיוז'נים.
שיר שתים - The Unholy Ones, מתחיל כמו שיר פופ לכל דבר, וזה בהחלט לא מה שאני רוצה מהפרוג מטאל שלי, יש שירה קצת יותר טובה בהמשך והשיר עצמו הופך לכבד יותר, יש כמה מעברים מבריקים בגיטרות אבל כאן הכתה בי הבעיה השנייה, Sahona נמנע מלעשות לידים! הוא מנגן מצוין, אפשר לשמוע את זה בכל השיר, אבל הוא פשוט לא מבריק באיזה ליד מלודי!
שיר שלוש, Words Of Silence , מצליח מעבר לרוב האלבום, הוא מורכב יחסית, יותר מרוב החומר, עובר מגיטרות אקוסטיות לריפים כבדים יותר, עבודה מצוינת של כל הנגנים, אבל שוב- אין ליד. מה שכן, שילוב השירה הנשית והגברית עובד פה וקצת יותר נסבל.
Walk On To The Daylight שוב בנוי על מבנה השקט-רועש, גיטרות אקוסטיות, קלידים שנותנים נופך כל פרוג רוק משנות השבעים, זה חביב, אבל שוב, Ferreira לא קשור למוזיקה הזאת, אין לו מספיק ביצים כדי לסחוב אותה.
לסיכום, להקה עם כשרון, אבל הם חייבים לעשות שינוי משמעותי בתחום השירה, חייבים לגוון קצת את המבנה ולרדת מהקרבה לפופ, ובהחלט להתחיל לעשות קצת לידים, אם כל זה יקרה, יש להם עתיד מכובד, אם לא – לפח הזבל של עולם הפרוג.
אלון מיאסניקוב
