2006-05-04
האלבום החדש והחמישי של Placebo מחזיר אלינו את אחת מלהקות האלטרנטיב רוק המצליחות של השנים האחרונות, במעין מסע לתוך עולם של ילד פופולארי ובו זמנית דחוי, מושך וחריג בו זמנית.
Placebo אף פעם לא הייתה להקה של חמש עשרה דקות תהילה, מאלו שפורצות עם להיט אחד מוצלח ואחרי זה מתגלות כחסרות תוכן, אלא להקה שבנתה את עצמה לאורך שנות התשעים, מדי פעם תפסה את תשומת הלב המסחרית יותר, לפעמים פחות, אך תמיד המשיכה לבנות את עצמה. וככה מאלבום לאלבום, קהל הנאמנים ללהקה גדל וכך גם מעמדה בעולם.
ובדיוק אחרי ביסוס כזה, מגיע אלינו האלבום החמישי שלהם, meds, אשר באמת מציג לנו להקת רוק יותר בטוחה בעצמה, בביצועים שלה ובחומרים שלה. המפיק של האלבום דימיטרי טיקוביו, הוא זה שלקח את ההרכב צעד אחד אחורה מהגישה האלקטרונית שבאו איתה לאלבום והציע להפשיט אותו בחזרה יותר לכיוון גיטרה תופים ובאס, ולתת יותר תחושה של הרכב חי מאשר להראות עד כמה טוב ההרכב יודע להשתמש באולפן, לדעתי אחת ההחלטות החכמות.
האלבום פותח בשירmeds (בשיתוף פעולה עם Alison Mosshart מלהקת ה kills), שיר רוק במובן הטהור של המילה, נגיש, מלא כאב שמודגש על ידי הקול של אליסון שמהווה פה מאין קונטרה לבריאן מולקו ומבליט את תחושת הניכור והחוסר שייכות, ומקצין את הדיסוננטיות הנפשית של השיר בסולו שטבול בהשפעות של
Sonic Youth.
במובן מסוים זה אחד הדברים המאפיינים יותר שיש לליריקה של מולקו, אשר תמיד יודע להביא לאור הזרקורים מערכת יחסים מתפוררת שמסתכמת למאין "זה לא את, זה אני" ולהתכוון לזה, ולגבות את האמרה עם טקסטים מלאי תחושה של חוסר נוחות בעור של עצמך )למשל בשיר drag שמתאר כיצד הצד השני תמיד מקדים אותו בעוד הוא לא מספיק טוב ומשתרך מאחורה), תחושה שאני מאמין שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתה, וכשהיא מוגשת בקול בטוח כל כך בשבריריות שלו, אתה מרגיש שמצאת נפש דומה לשלך, ושאתה באמת לא לבד.
עוד שירים בולטים מבחינתי הם השיר space monkey שהוא מאין שיר אפל ורדוף, בטמפו איטי ומאיים מרגיש מרוסן רגשית , שצובר מתח ולחץ וציפייה ומשתפך לתוך פזמון מלודי יותר שנותן את הפורקן הרגשי שהבית כל כך ביקש.
Follow the cops back home ו – pierrot the clown מספקים את הבלדות הנחוצות לכל דיסק, שיר מערכת יחסים פגועה, שיספק פסקול מתאים לכל ערב עמום בנרות האווירה אינטימית, בעוד לדעתי follow thw cops back home הוא המוצלח יותר.
השיר Broken Promise ,שיתוף פעולה עם Michael Stipe הזמר של REM , לא מצליח לספק את הסחורה המצופה, בעיקר כי בהוא בונה ציפייה שקצת קשה לממשה, בעוד מייקל מוכר כזמר המביע המון רגש בשירה שלו, בשיר הזה יש תחושה של פספוס ושיכל להיווצר שיר שיכוון יותר גבוה רגשית.
למעריצים שמחפשים את placebo שיספקו להם להיטי MTV יכולים להתחיל בשירים כמו infra red ו-post blue שקצת יותר נותנים את התחושות של special needs ו- every me every you.
Placebo היא להקה שרואים שהיא לומדת לקחים מאלבום לאלבום; לדעתי זה עדיין לא השיא שלהם ויש להם עוד לאן לשאוף, למרות שהנקודה בה הם עומדים היא נקודה מצוינת, בה הם מחזיקים אלבום מצוין שמושך את האוזן מתחילתו עד סופו ללא קשיים.
רועי פוברצ'יק
