2006-05-04
אין הרבה יותר אולד-סקול מזה.
הלהקה האמריקאית הנ"ל, שהוקמה ב 2001, עושה מטאל מסורתי עם כל מה שהיה קבוע בו בשנות השמונים, כלומר – סאונד סרוח לחלוטין, נגינה מלודית אבל נקייה כמו הומלס רומני גוסס, ושירה גבוהה שמזכירה את ג'ודאס פריסט אם היו בועטים להלפורד בביצים שיכול להיות שיש לו, כדי להבהיר זאת יותר טוב, האלבום הזה נשמע פחות מלוטש מהאלבום הראשון של
Manowar – Battle Hymns, וזה כבר נשמע מאד לא מלוטש.
כל מי שרוצה מטאל שנשמע מהוקצע, מופק, שיש בו משהו מודרני, יכול להמשיך הלאה, כל מי שחיי על לכלוך, לובש ג'ינס ועור באופן יום יומי ומתקלח רק שמתחילים להעיר לו אנשים במרחק של 10 מטר, הוא ישב מרוצה באלבום הזה כמו חזיר בבוץ מהביל.
ה EP מתחיל ישר ולעניין, נאום קצר שלקוח מסרט כל שהוא וישר לשיר Death To The False, כל מי שציפה לשמוע הפקה יתאכזב, זה נשמע כמו הקלטת שקיבלת מלהקת דת' של בני 13 מפרו בתחילת שנות השמונים, כאילו פשוט שמו דאבל קאסט טייפ במקלט ולחצו על "הקלטה", מצד שני – הח'ברה יודעים לנגן לא רע בכלל, לבס יש מקום גבוה במיקס וזה נשמע חביב ביותר, והסולן הוא בהחלט אחד הגורמים שמחברים את הלהקה למטאל מלודי של שנות השמונים.
שיר שלוש הוא בעצם קטע נאום מלא פאתוס שמדבר על...זה לא ממש משנה, ואז זה מתחבר לעוד שיר שיש בו איזו תחושת
Iron Maiden מינוס הניקיון והסדר, פה הם פשוט זורקים ריף על גבי ריף ומקווים שתהנה, ושוב, זה הכול תלוי בהעדפות שלך.
בקיצור, זה לא עוד אלבום שהופק ע"י אנדי סניפ, והאנשים האלה כנראה הורדמו בשנות השמונים, אבל מי שדבר כזה עושה לו את זה, האלבום הזה יעשה לו את זה בגדול.
אלון מיאסניקוב
