ביקורות
2006-05-01
37 הדקות של האלבום הקצרצר הזה נפתחות בקטע שאפשר להגדיר בתור פוסט-הארדקור/פוסט-רוק, אשר מתגבר לאיטו (כמו ששירים מהסוג הזה בדר"כ עושים) עד שלפתע הוא הופך לאימו; שיקוצי הקולות הבכייניים בשיר הפותח Burnt Orange Report כנראה יגרמו לכל חובב הארדקור ו/או פוסט-הארדקור לצעוד אל החנות בה נקנה האלבום ולהחליפו, מבלי לשמוע את שאר השירים בו, ובתוך כך גם להתלונן על עוגמת הנפש שנגרמה לו.
מעריצי אימוקור (או "ילדי/ילדות אימו", אם תרצו) לעומת זאת יוקירו אותו בשל צרחות ההארדקור המקריות ובטענות שהוא מחדש משהו בתוך הז'אנר.
Lost in Rhone הבלגית הייתה עד לא מזמן רביעייה שמנגנת סוג של שילוב בין שני סגנונות שצברו פופולאריות לאחרונה – מדובר באימוקור ובפוסט-הארדקור; המתופף שלהם עזב לאחרונה, דיי בצדק לדעתי, מ"סיבות אומנותיות".
למרות שאני לא מוצא את השידוך בין שני הסגנונות מתאים במיוחד – זה לא אלבום גרוע; הוא זורם דיי טוב דווקא, כמעט כאילו השירים מחוברים זה לזה, ועל זה צריך לתת לחבר'ה האלה קצת קרדיט.
שירים כמו Le Temps Du Loup, Ghosts וגם Walk with Daedalus הם שירים בהם הצליחה הלהקה לגרום לשילוב להישמע סביר ואף מהנה, ובכך גם לעשות את האלבום קליל ומהנה.
Beloved are the ones who sit down יתאים לאלה מכם שיש להם חיבה לאימוקור או ראש פתוח למשהו שאולי לא כל כך רגיל.
עופר ויינר
