ביקורות
2006-04-24
Novembre הרומאים בחרו לפתוח את האלבום שלהם בשיר Verne (שאולי פירושו "אביב" מתוך כוונה לסמל התחלה חדשה) עם דמיון להרכב דום/ רוק אטמוספרי שחלקכם עלולים לזהות בתור קטטוניה של השנים האחרונות (מתקופת Last Fair Deal Gone Down יותר מכל), אבל ההשוואה בין השתיים לא עוצרת כאן והיא לא אומרת ש- Novembre פחות מקורית – להיפך – הלהקה הצליחה לשחרר את אחד האלבומים היותר מרעננים שיצא לי לשמוע.
Novembre מצליחה ליצור מלנכוליה עם כל כך הרבה חן ואווריריות שאי אפשר שלא להישבות בקסם שלה ולהתחיל לראות את המלנכוליה בתור דבר יפה.
שירים כמו Verne (הפותח, שהזכרתי קודם לכן), Reason ו- Aquamarine עוטפים את המאזין ושולחים גלי צמרמורת במעלה עמוד השדרה, כאילו היה המאזין מתהלך על חוף הים ביום חורפי.
Jules מתחיל במה שנראה כמו הפירוש של הלהקה למוזיקה אתנית אך נבלע מהר מאוד ע"י הדיסטורשן והתיפוף התואם, בעוד The Promise מראה שימוש נכון באלמנטים אלקטרוניים החוזרים על עצמם כך שנוצרת תחושה דומה לזו של רענון של גשם באמצע הקיץ.
נקודות השיא כאן הן Memoria Stoica/ Verto הבנוי היטב (להיט פוטנציאלי) ו- Comedia המהיר, שמתפרץ לא רק בקדחתנות של הכלים אלא גם בשירה הקרובה לבכי של סולן הלהקה.
האלבום מצליח לעורר רגשות שונים עם הסאונד הצלול שלו, והשימוש שהלקה עושה בגראולים או בגיטרות אקוסטיות מפעם לפעם רק מרחיב את הספקטרום האמוציונאלי.
השפה האיטלקית, הדומיננטית ברוב השירים, לא פוגמת בשלמות של החוויה; היא איננה חסרון אלא יתרון כיוון שהליריקה מקבלת עומק מהניואנסים הקיימים בשפה רגשית כמו איטלקית.
Nothijngrad סוגר את האלבום עם הרבה דינמיקה, החל מגיטרה אקוסטית בסאונד חלול עד לפידבק מהדיסטורשן ותחושה עתידנית אשר מביאה אותו להצליח, כמו כל אחד מהשירים האחרים באלבום, להיות נאמן לטון ש- Novembre קבעו לעצמם וגם, כמו כל אחד מהשירים האחרים באלבום, לעמוד בצורה עצמאית.
עופר ויינר
