2006-02-27
Madder Mortem לא הייתה אף פעם להקת מטאל נורבגית טיפוסית (כשאני אומר "טיפוסית" אני מתכוון לבלאק) ; למרות שיש איזשהו קמצוץ של האפוקליפטיות ומעט סאבטקסט גותי שנתפס כמחובר לבלאק לעיתים.
לשחזר את ההצלחה של Deadlands (2003( בעל האווירה האפלה והקונספט הקודר, יחד עם הגרוב של הריפים והאגרסיביות הכוללת נשמע כמו משימה מאתגרת מספיק גם בלי כל השינויים בהרכב ש- Madder Mortem ידועה בתכיפותם (למרבה ההפתעה ההרכב הנוכחי הוא אותו הרכב מ- 2003).
"How long can the silence hold?” , לחישה שיותר ממתאימה לפתוח את האלבום, מטיחה את השיר הפותח My name is silence היישר לכיוון הפנים, כנראה מתוך כוונה לעשות ממנו סוג של המנון; Agnete M. Kirkevaag עם הקול החד שלה וההתרחשות הרבה ברקע תוקפים את האוזן- זה דחוס מספיק כדי שהשיר יעבור בלי ששמים לב.
אם Evasions לא היה נפתח בקלידים ומצילות הוא היה יכול להיות שיר רגוע, כמעט ברוח הפוסט-רוק, עם גרוב בריפים הכבדים ורוגע עכבישי בריפים הנקיים; יש בו תחושה של תנועה, ה"קפיצות" בשירה עושות אותו חי, כמעט כמו חלום צלול, במיוחד בכל פעם שהפזמון מתקרב.
Plague on this land מראה צד נוסף של הלהקה: הקשר שלהם אל ההרכב המבטיח
Frantic Bleep; כאן מדובר בפירוש האישי של Madder Mortem לאוונגרד, שכולל בתוכו דואט עטוף בקולות רקע מקהלתיים (מלאכים או רוחות רפאים הם תיאור מתאים כאן), מגיע לשיא ואז נשבר אל השיר הבא, השקט שאחרי הסערה בשלושה רבעים, Dystopia.
בגדול, האלבום בנוי על רגעי שיא ומשחקים, קחו את Changeling שנהיה מעוות פתאום (2:50) לדוגמא, כל מה שצריך זה צמד מכות על מערכת התופים וכל האווירה משתנה, משם יש צניחה אחורה שמאפשרת התפתחות לקראת הסוף המושרש בבלאק שלו.
אני מוצא את עצמי מרותק אל הריפים הט'ראשיים סטייל
Nevermore שיש ב- M for Malice ו- The flood to come ; שניהם צבעוניים, משחקים בין מגע רך וקשה, ממש טיזרים.
עד בערך אמצע הדרך Cold Stone הוא שיר מרגיע, נטול תופים, בתולי; אבל מאותה מחצית והלאה, הכל נהיה דרוך, כאילו משהו עומד לקרות – מקצב אינדסטריאל קל נכנס, הוא מתפתח והופך לסוג של מנטרה היפנוטית ואז נשבר לקטע גיטרה מוזר שמוביל לקטע אקורדיון-צועני-משהו שסוגר אותו.
Hypnos ממשיך בקו דומה ומביא גיטרות ותופים אופייניים לאינדסטריאל, שמשתנים למשהו שקרוב יותר לפרוגרסיב לקראת הפזמון; הוא בנוי מקטעים ושכבות שונות, בין אם מדובר בגיטרות בקטע על הרבה sustain או בקטע תיפוף מצעדים.
אין כאן רגע משעמם, כל שיר מוסיף לפרספקטיבה, כולל השלישייה הסוגרת- כל אחד מהם הוא שיא בפני עצמו; המקצבים השבורים של Sedition , המסע שיש בשיר הנושא שכולל בתוכו גם ריפים וסולו אתניים (והעובדה שאני לא יכול להפסיק לתופף באוויר יחד עם השיר), והסגירה של האלבום עם Hangman – שמתחיל כמו מוזיקת מעליות ומגיע למצב שמותיר אותי ללא מילים.
עופר ויינר
