2006-02-27
אי אפשר להכחיש את החשיבות של Journey בתולדות מוזיקת ההארד רוק; ב- 30 שנות קיומה, קבעה לא מעט שיאים של הצלחה ובשנות השבעים הוציאה מספר אלבומים שהיוו הצלחות אדירות, עם מכירות של מיליוני עותקים.
גם ב 96', כשיצא אלבום הקאמבק של הלהקה, Trial By Fire, הצליחה הלהקה למכור מיליוני עותקים, בעיקר אולי בגלל חזרתו של הסולן המיתולוגי של הלהקה, סטיב פרי. לפרי לא היה קול גדול, אבל היה בו משהו שהדביק ביחד את כל החומרים של הלהקה, והיעדרותו משני האלבומים האחרונים של ההרכב היא אחת מהסיבות שלהקה פשוט לא מצליחה לשחזר את הצלחת העבר.
האלבום הזה, ה- 12 של הלהקה, מחלק את השירה בין כל חברי ההרכב, חוץ מהסולן החדש סטיב אוגרי (לשעבר מלהקות ההארד רוק
Tyketto ו Tall Stories) שיש לו קול טוב אומנם, אבל לצערנו הוא שר רק חלק מהשירים, את השאר שרים Neal Schon, המוח שמאחרי ההרכב, אבל שרים גם הבסיסט של הלהקה, הקלידן והמתופף, בקיצור – ממש ערב של שירה בציבור.
זה אחד הגורמים שדופקים את האלבום, הוא נשמע חלק מהזמן כמו אוסף של הארד רוק קלאסי ולא כמו אלבום חדש, גם לא עוזרת ללהקה העובדה שהם לא מחדשים שום דבר, אחרי 12 אלבומים ושלושים שנה נראה שהם פשוט לא מעוניינים לחדש או לגעת באיזשהו סאונד מודרני.
חלק מהזמן זה עובד, עם המנוני הארד רוק כמו Faith In The Heartland הפותח או Believe הקיטשי אבל קליט, אבל במקרים אחרים זה פשוט נופל במלכודת גבינה, כלומר, זה נשמע צ'יזי כמו קממבר עבשה, מספיק לשמוע את שמות השירים Butterfly (She Flies Alone) או Better Together כדי להבין שמוטיב הקממבר חזק פה.
אין לי ספק שאוהבי העבר של הלהקה ומעריצים כבדים שלה יקנו את האלבום הזה בכל מקרה, אבל עבורי הוא היה בלתי נחוץ כמו שילוב של יין טוב וגבינה גרועה.
אלון מיאסניקוב
