2006-02-27
להקת Chimaera, שאין לבלבל בינה לבין
Chimaira האמריקאית, היא אחת הלהקות היותר מיוחדות ששמעתי בזמן האחרון; הלהקה הברזילאית משלבת יפה בין Progressive Metal, Power Metal ואפקטים של מוזיקה מקומית ברזילאית(הדוגמא הכי בולטת לזה היא ב-Intro הראשון שם ממש מרגישים שנכנסים לקצב סמבה); הלהקה גם יצירתית מאוד בכל מה שקשור לציורים שילוו את האלבום, למבנה השירים ולנושאים שילוו אותם.
הלהקה קיימת מאז 1999, ב-2001 היא הוציאה סינגל שנקרא Prelude Of The Wanderer והאלבום הזה שיצא שלוש שנים מאוחר יותר ממשיך את הקו הסיפורי של אותו נודד. למי שמוזר לו שלהקה ברזילאית מתעסקת בנושאים כאלו של פנטזיה יכול לקבל רמז לכך שזה מה שהוא יקבל מהחבר'ה פה מתוך שמה של הלהקה – Chimaera היא אחת מהמפלצות עליהן מספרים
במיתולוגיה היוונית.
מרבית השירים באלבום מקבלים הקדמה מוזיקלית קצרה או סיפור כלשהו שהמתופף Mateus Borges מקריא; המוזיקה המלווה את ההקדמות משתנה בין צלילים ברזילאיים וצלילים שיתאימו לסיפורי פנטזיה שמופיעים כאן ומתקשרים לשירים הבאים אחר כך.
שני השירים הראשונים, The Dreamsower ו-Morning Shade הם יצירות Power-Progressive מגוונות עם עצירות ושינויי כיוון וקצב בטעם טוב.
השיר השלישי, Tortuous Loneliness, הולך לכיוון הבלדה, ולמרות שהשיר לא הכי שקט הוא לא עולה גבוה מדי, בטח לא כמו בשירים הקודמים.
בשיר הבא, Wrinkles Of The Oak, הלהקה הולכת על השוואה של בני האדם לעץ אלון, ושוב, כמו בכל האלבום, הכול נעשה עם תיפוף קצבי שמספק Mateus Borges האחראי גם לשאר כלי ההקשה, צלילי הקלידים של Pablo Fernandes המספקים מלודיה שמגבה את השיר מאחור, ריפים מקצועניים שמספק Raul Dressler ו-Thiago Pimentel הנותן קול סולן נקי שיודע גם לעלות גבוה כשצריך.
גם Rose For Thorns, השיר החמישי, הוא בלדה, והוא כבר יותר שקט ויש בו שימוש לא מועט בגיטרה אקוסטית עליה מנגן Thiago הסולן.
בשיר הבא, Scars Unseen, הקצב חוזר ושוב כשנראה לפי הפתיחה שהלהקה תרוץ באגרסיביות לאורך השיר היא פתאום עוצרת, והולכת על מקצב קצת יותר איטי שמתגבר רק במעט בפזמון; צריך לדעת איך לעשות את זה מבלי להישמע כמו להקה שהיא לא יודעת מה היא רוצה מעצמה, ו-Chimaera עושה את זה מצויין.
מי שמחפש קצת יותר אגרסיביות, ימצא אותה בשיר הבא, Essence Of Darkness, בו יש צלילי גיטרה קצת יותר כבדים, תיפוף נותן בראש, באס בולט בהרבה מאשר בשאר השירים שמראה שגם ל-Rodrigo Serafini הבסיסט יש מה לתרום, ו- Thiago הסולן שמספק קולות שלא היו מביישים את גדולי סולני ה-Power Metal הגרמני.
הסיפור ממשיך להתקדם ככל שמתקדמים בשירים, והמספר שואל את עצמו האם הוא ננטש בידי המלאך הנוקם, וברקע צלילי הקלידים מקבלים הפעם במה נרחבת לצד סולואים משכרים שלא מופיעים בפעם הראשונה כאן. לבסוף, המספר טוען שהוא עמד במבחן והסערה שעברה עליו שככה, סיפורי פנטזיה, מה לעשות?
ברצועה התשע עשרה מתחיל סיפור חדש, אותו סיגנון מוזיקלי, והוא נמשך כשיר אחד על פני שאר הרצועות, כשכל פעם שמסתיים שיר מנמיכים אותו ומכניסים בהדרגה את השיר הבא. לא שזה רע, כי הלהקה עושה יופי של מוזיקה והם מאוד יצירתיים, אבל אני תוהה למה הם היו צריכים להכניס את הסיפור הזה לאותו אלבום.
לדעתי, יש כאן חומר שאם יוסיפו לו עוד קצת עבודה יכול להרכיב אלבום נוסף, מעין סיפור המשך, כי כרגע מה שיש בקטעים האלו זה רמיזות למה שהיה לאורך האלבום בשירים שהרבה יותר קצרים ממה שהיה באלבום עד כה.
ניר חביב
