2006-02-16
יש משהו נורא אורבני בקטטוניה, אולי זה הסאונד הקר ומהוקצע שלהם שגורם לי להרגיש כל כך מנוכר.
לאלבום השביעי שלהם הם בחרו את השם The Great Cold Distance בכוונה ליצור הרגשה של ריחוק מכל דבר, כלומר להגדיל את הצמרמורת שכולנו מרגישים כשאנחנו יודעים שאחרי הכל, כל אחד מאיתנו נטול בעולנו לבדו- נסו את Rusted ותבינו על מה אני מדבר.
זה בלתי נמנע לעסוק בקטטוניה מבלי להזכיר את העבר הכבד יותר שלה; שני ביטויים קלים לזה הם גראול ברקע של השיר הפותח, Leaders, הריף הפותח/ראשי ב- Increase וגם ב- The Itch , שהוא גם סוג של שיר נושא והמועדף עליי מהאלבום.
התקופה "החדשה", רגועה, קודרת יותר של הלהקה קולעת יותר לטעם שלי מאשר התקופה הישנה יותר; Soil's Song לוקח אותי חזרה בזמן אל איזו עיר גדולה, חסר לי אוויר, מרגיש מסוחרר קצת.
ב- Follower מטפס בעזרת הליין באס של Mattias "Kryptan" Norrman ישר לתוך פזמון גרנדיוזי, ונוחת ישר אל האווירה שהאפקטים המתמשכים של הגיטרות יוצרים.
אני לא יכול להתחמק מלהשוות את האלבום לקודמו, Viva Emptiness; הריפים ב- Deliberation הם דוגמא טובה לנקודה שאני מנסה להגיע אליה, השיר מראה התפתחות טבעית ע"י זה שמוספים לו עוד אפקטים על השירה והגיטרות.
נקודה נוספת להשוואה היא הקול של Jonas P. Renkse שנשמע הכי דומה למה שהיה באלבום הקודם דווקא בשיר הכבד ביותר כאן- Consternation.
Daniel Liljekvist הוא המתופף האהוב עלי... הנה, אמרתי את זה, אני משוחד, אני לא יכול להתעלם מהדיוק והדינמיקה שלו- שתי התכונות מבוטאות לכל אורך האלבום; July בדרכו הטולית (מלשון Tool ו- A Perfect Circle) ו- My Twin (שנבחר בצדק גם להיות סינגל) בדרכו הקליטה והמאוד אופיינית לקטטוניה, וכמובן שגם ב- The Itch שהזכרתי קודם.
הגיטרות של Anders "Blakkheim" Nyström ו- Fredrik “North” Norrman הן מה שנותן לאלבום את הייחודיות שלו; In the white מדבר בעד עצמו, ה-lead הפשטני תפס אותי.
Journey Through Pressure סוגר את העסק בחן, הוא ממש נשמע כמו שיר סיום; המילים שלו באמת מקבלות חיים מהטונים החושניים, 4:20 דקות שנכנסות לפאזל ומשלימות אותו.
עופר ויינר
