2006-02-16
אין ספק שסצינת המטאל הגרמנית לא שקטה על שמריה, אם בעבר הסצנה הזאת הסתמנה בבידוד שלה מול שאר העולם והמגמות המשתנות, הרי שבשנים האחרונות היא גם ניסתה דברים שונים שקיימים יותר בשוק האמריקאי ההולך וגדל. דוגמא אחת היא ענקית המטאלקור
Caliban, שמשלבת את המלודיה הגרמנית עם האגרסיות שהאמריקאים הכניסו לתוך הסגנון, ו Dusk Machine ממשיכים את המגמה הזאת, גם אם בדרך שונה לגמרי.
Dusk Machine נקראו במקור Deception, הם שינו את שמם והוסיפו ללהקה מתופף מהדרגה הראשונה, חובט העורות Randy Black, לשעבר מ-
Annihilator וכיום מ
Primal Fear, הבחור הוא הנקודה החזקה הראשונה שאתה שומע כשמתחיל שיר הנושא של האלבום, שגם פותח אותו.
האלבום הוא אלבום קונספט, הוא עוסק בלידתו ומותו של אדם המשמש כדמות המרכזית של העלילה, והוא מבוסס כולו על שני ספרים של סופר גרמני מהמאה ה 19 בשם E.T.A. Hoffmann.
הגיטרות הן נקודה מעניינית באלבום, למרות שהתפקיד שלהן במלודיה הכוללת והריפים שלהן קרובים מאד לט'ראש וותיק וטוב, הם מכוונות נמוך יותר מכיוון סטנדרטי, מה שנהוג בקרב להקות אמריקאיות עכשוויות כמו
Fear Factory ו
Machine Head, השילוב של שני הגורמים הוא משהו לא רגיל שכבר מהדקה הראשונה של השיר תורם לתחושה שהלהקה עושה משהו די חדש.
עוד דבר שעומד לזכותם הוא קולו של הסולן Hagen Hirschmann, קול מלודי אבל לא מעט צרידות אגרסיבית, השילוב לפעמים מזכיר את קולו של סולן
Grave Digger המיתולוגי Chris Boltendahl, אם כי הוא בהחלט בעל מנער גדול יותר ואיכות מלודית טובה יותר. השילוב של כל הגורמים מגיע לשיאו בשיר The Maker's Death, אחד השירים האגרסיביים באלבום שמסתיים באחד הרגעים היותר עצבניים של הלהקה.
יש גם גיוון, למרות שרוב השירים מתחילים באותו דבר הם מכילים את מה שבעיקר חשוב באלבום מטאל בסגנון, Hooks, רגעים כאלה שתופסים אותך בגרון וממכרים אותך למלודיה של השירים במהירות, הגיוון מתבטא בשירים כמו Consolation, המכיל גיטרות נקיות ושירה שקטה יותר, ובשיר האחרון והאפי Lament/Entering The Afterlife, שאורכו למעלה מ 10 דקות.
אין ספק שזה אלבום שיכול לגעת גם באוהבי ט'ראש מיושן וקלאסי וגם באנשי הדור החדש, ומכיוון שזה אלבום בכורה בוגר ומהוקצע מאד, אני רק מקווה שהם יוכלו להמשיך באותה איכות בעתיד.
אלון מיאסניקוב
