2006-02-13
Swallow the Sun דיי תפסו אותי בהפתעה, התחושה הראשונה שלי (אחרי ששמעתי את השם שלהם איפשהו) הייתה שמדובר בעוד להקת core כמו להקות עם תבנית שם דומה (כמו Bleeding Through או Buried Inside) – נחשו כמה הייתי מופתע כששמעתי את המוזיקה שלהם...
זה האלבום השני של הלהקה, אחרי דמו ואלבום בכורה מצליחים מאוד שתפסו את אוזנם של הדומרים ואת תשומת ליבה של המדיה.
The Giant פותח את האלבום עם גיטרה בקטע עדין, יחד עם גיטרה שנייה בצלילים מתמשכים - שתיהן מלוות את הקול הנקי של Mikko Kotamäki.
לא עובר זמן רב עד שהקול שלו משתנה לגראול עמוק ואיזו צרחת דת' טהורה, הקטעים הכבדים יותר מזכירים לי את הריפים הפשטניים של
November's Doom ויש קריצה נוספת אליהם יש בשיר Ghost Of Laura Palmer.
צדדים נוספים בקול של Kotamäki יש ב- Psychopath's Lair, שם הוא לוחש ושואג כאילו היה Mikael Stanne מ-
Dark Tranquillity , הוא גם מכיל את התיפוף הטוב ביותר יחסית לשאר הקטעים.
שיר נוסף שראוי לאזכור הוא Forgive Her (שיצא גם בתור סינגל, יחד עם גרסת כיסוי ל- Solitude של
Candlemass)- השיר הזה מציג את הדום בדיוק כמו שהוא, כל כך מעונה, כל כך איטי, מעניין מספיק כדי להשאיר אותי ער.
יש איזה מבטא קצת מציק בקולות הנקיים ב- Fragile , כמו גם גיטרות בסגנון קטטוניה ונוכחות מוגברת של הקלידים בסאונד מסונתז וליין פסנתר דומיננטי.
הגיוון לא מפסיק שם; Gloom, Beauty and Despair הוא קטע אפי יותר שמתחיל לאט עם לחישות מעומק הגרון יחד עם המתח שיוצרים הכלים, הקטע מחליק בחינניות אל קטע אינטנסיבי יותר יחד עם גראולים עמוקים מתמיד- כל אלה עושים אותו המועדף עלי כאן.
כדי לסגור את האלבום, The Ship בא עם פחות או יותר אותה אווירה וטון של קודמו.
המוזיקה של Swallow the sun יכולה בקלות להיות מושווית לזאת של
Anathema,
Paradise Lost ואפילו
Katatonia – בשורה התחתונה נראה שהם מצאו את האיזון שלהם בין האגרסיביות והכבדות המדוסטרשנת (המצאתי מילה, אז מה) לבין הטאצ' הרך והמרגיע.
עופר ויינר
