2006-01-14
Chimaira הוא אלבום האולפן השלישי של להקת Chimaira המשלבת Metalcore ו-Thrash Metal. האלבום מציג התקדמות, ללא ספק, והוא כבד מתחילתו ועד סופו, אבל יש בו משהו שמפריע לי. הלהקה כנראה עוד לא החליטה סופית מה היא יותר. אם היא להקת Thrash אז היא עוד צריכה למצוא את הגיוון המוזיקלי שייחד אותה. אם היא להקת Hardcore או משהו דומה היא חייבת לקצר את השירים כי אחרי שלוש דקות הם מתחילים למצות את עצמם, ויש עוד שתי דקות לעבור, שהמחשבה עליהם ייאשה אותי.
Mark Hunter הסולן פותח את האלבום בצורה הכי חזקה שאפשר עם השיר Nothing Remains עליו הוא מספר שהוא כתב אותו ביום ש-Dimebag Darrell Abbott נרצח. Save Ourselves הוא שיר לא פחות כבד עם שורות אפיות בפיזמון("אנחנו חזקים יותר", כנראה נכון לאור המקצועיות שמציגה הלהקה באלבום). Inside The Horror שבא אחריו הוא לא שיר מיוחד, אבל לפחות הוא זורם יותר טוב אל קו חמש הדקות מאשר קודמיו. Salvation מציג קולות רקע, רעיון מקורי ונחמד, ובערך בדקה האחרונה הקטע הופך ברובו לאינסטרומנטלי עם ליווי קולות הרקע האומרים ""Salvation וזה גם ניסוי נחמד שמבוצע היטב. Comatose הוא שיר מהיר ועצבני, לטעמי, אחד הטובים באלבום. Left For Dead מציג אגרסיביות, עובר לקראת סופו למקצב איטי, וחוזר למהירות כדי לסיים את השיר. Everything You Love הוא אחת הדוגמאות הכי טובות לכמה נהדר המתופף של הלהקה, Kevin Talley. רק חבל שהשיר ארוך מדי(שוב) וחוזר על עצמו באיזושהי נקודה. אותו דבר יכול להיאמר על השיר הבא אחריו, Bloodlust, כשכאן ראוי גם לציין את הריפים הנאים של Rob הגיטריסט. לפחות הפיזמון נחמד. Pray For All מתחיל בקטע תיפוף נהדר, אחריו מצטרפים ריפים מהירים ומרשימים ודאבל באס מעולה שרץ לאורך כל השיר, בפיזמון יש שבירת קצב, איפשהו באמצע סולו נחמד, לקראת הסוף מוזיקת מצעד שדומה למשהו שלהקת Power Metal תפיק ובקיצור שיר מעולה שיכול להתחרות עם Comatose על תואר השיר הכי טוב באלבום. השיר המסיים, Lazarus, הוא השיר הכי ארוך והוא מדבר על התאבדות של חבר. גם כאן יש עבודה מוזיקלית מצויינת על כל הכלים(סולואים יפים, שבירות קצב, דאבל באסים אכזריים ותיפוף מקצועי), אבל פה יש תוספת מעניינת של קולות רקע, שאולי הלהקה הייתה צריכה להשתמש בהם יותר לאורך האלבום. גם התוספת של קולות הנזירים ברקע, שמזכירים את ה-Gregorians, היא תוספת מעניינת ונחמדה. הסיום הרגוע לשיר מתאים ויפה, אבל קצת ארוך.
אם רוצים לנתח את התצוגה המוזיקלית שיש כאן הרי ש-Mark Hunter הסולן נותן כאן תצוגה טובה של קול זועם וצועק, ולעיתים הוא מוסיף גראולים בדיוק איפה שצריך, אבל הקול שלו לא משתנה לאורך האלבום, וזה יכול לעצבן כשהשיר מתארך יתר על המידה. הסולואים של Rob Arnold הגיטריסט הראשי ושל Matt Devries הגיטריסט הנוסף חזקים, מפתיעים חילופי הקצב שלהם ומכתיבים את הקצב יחד עם המתופף Kevin Talley. Kevin נותן תצוגה מרשימה ביותר על התופים לכל אורך האלבום, ובתיזמון מושלם הוא עובר לתיפוף מלווה או לדאבל באס מקצועי וקטעי תיפוף, שכאמור, מכתיבים את הקצב לא פחות מצלילי הגיטריסטים. צלילי הבאס של Jim Lamarca עומדים ברקע אבל ניתן להרגיש בהם איך שהם מלווים היטב את המוזיקה. צלילי הקלידים והסימפולים של Chris Spicuzza נעלמו מאוזניי(למעט בשני השירים האחרונים), ולכן, אני מעדיף לא להתייחס אליו מפאת כבודו.
ניר חביב
