2005-12-14
Depeche mode היא להקה שבקלות אפשר לייחס אותה לכל כך הרבה כיוונים, תלוי באיזה שנייה של האלבום אתה תופס אותה, האלבום הזה מצד אחד, הוא כמו כל האחרים, קשה לקטלג תחושה אחת שבאה איתו, מצד שני הוא שונה לגמרי וזוכה להיות אחד מהדיסקים שייכנס בקלות לוויכוח, "מהו האלבום הכי טוב של דפש מוד"
בזמני שמעתי כבר הרבה וויכוחים לגבי הלהקה, מבחינת שיוך סגנונות, מצד אחד היא כמעט לגמרי ידידותית לכל אוזן שומעת, מצד שני היא מאוד אלקטרונית, לפעמים מאוד קצבית, לפעמים איטית ומרגשת, המון קטגוריות שונות נזרקו עליה, מאלקטרו, לפופ, לאינדסטריאל ועוד רשימה מכובדת.
ל Depeche mode יש משהו שלרוב קשה ללהקות לייצור לעצמן, וזה סאונד ייחודי, שברגע שתשמע אותו, אתה תזהה שזה הם. וזה הרבה מאוד להגיד על להקה. מה שתמיד מאפיין אותה לטעמי, זה הסאונד אייטיז האמיתי שלה כל כך.
Playing the angel מתחיל בסערת רוחות שהיא התמצית של Depeche mode, סאונד אינדסטריאל, שבשמיעה ראשונה קצת מרתיע, ומיד אחרי זה באה הרגיעה הזמנית, מודיעים לך מההתחלה שבאלבום הזה, אתה תישאר ערני,מה שאהבתי בו במיוחד שהוא מצליח לשלב את האווירה הדיסוננטית ששוררת בהתחלה שלו ואת ההרמוניה היפיפייה שהיא הקול של דייב גאהן. אחריו עוקב john the revolator עוף זר בנוף של האלבום הזה, קצת מאסיבי, אבל תופס.
הלהיט הרשמי של האלבום הוא הבלדה האלקטרונית "precious", וקולו של דייב גאהן רק משקף את השברירות מצד אחד של השיר ומצליח לתת לטיפה מרה של כאב לחמוק פנימה, ובין כל זה יש את התחושה שהוא יכל להשתלב באלבום ישן שלהם בקלות (יכול להיות אחרי enjoy the silence ולהשתלב בקלות)
שירים נוספים בולטים באלבום הם john the revelator , damaged people ו microvision (שלי אישית בולטים מאוד בזכות השירה שקצת מזכירה לי את roine stolt מהפלאוור קינגס למרות שאין הקשר בסגנונות).
עד כאן שמים לב, שהכל רומז לכיוון המעולה, הדבר היחיד שמציק לי באלבום החדש, שהוא מה שהרבה אחרים דווקא מוצאים לחיוב, דפש מוד, הם להקה מצוינת, תמיד היו, עם הסאונד הייחודי שלהם, הסגנון הייחודי שלהם, הדרך שבה הם מצליחים להעביר מסרים אפלים בעזרת קול מלאכי כמו של גאהן שנדמה שמבחנתו הזמן עומד מלכת, העניין הוא שהם תמיד נשארים עם אותו סאונד, ואותו הטריק כביכול, וככה למרות שהשירים בחדש ברובם טובים פלוס, בתת מודע יש קצת תחושה של מחזור ופספוס, זאת אכן הוצאה מעולה ומתחרה באלבומים גדולים שלהם כמו violator ו ultra, אבל יותר מאשר לשמוע אותם מוציאים עוד ועוד גרסאות באותו סגנון ובאותה איכות פלוס מינוס, הייתי מאוד מרוצה לשמוע מהם משהו שונה לגמרי.
לסיכום אני יכול להגיד שדפש מוד תמיד יודעים להביא את הסחורה, ונדירות הפעמים שהם יוציאו משהו שייחשב בדעת רבים כ"לא טוב", וללא שום ספק האלבום הזה ניצב בהרבה מעל ה"לא רע", אבל אצלי יש ציפייה לא ממומשת למהפכה, אבל כמו אלבום שלהם, גם זה צפוי להיטחן עוד רבות במערכת סטריאו שלי.
רועי פוברצ'יק
