2005-08-28
על האלבום הראשון של הלהקה כתבתי כאן לפני שנה בערך, ואני חייב לומר שהזלתי עליו ריר, ובצדק, מדובר במעיין הרכב על שבו כל אחד מחלקי הלהקה הוא מקצוען ווירטואוז ברמה גבוהה, והמוזיקה היא שילוב של פאוור מטאל מסורתי, פרוגרסיבי, השפעות ניאו-קלאסיות בסגנון Maslmsteen, וקונספט של קרקס, משהו כמו Innuendo של Queen.
השמחה היתה גדולה עבורי כשיצא האלבום השני, ואני חייב לומר שבשמיעה ראשונה חששתי שאתאכזב, האלבום לא היה קליט ומהיר כמו האלבום הראשון, נראה היה כי הפעם נלקח הכיוון למשהו קצת יותר פרוגרסיבי.
אבל לאחר כמה האזנות אני יכול לומר שמדובר באלבום שלא נופל מהראשון, הוא פחות פאוור קליט, אבל רמת השירים היא כרגיל מהגבוהות ביותר, הנגינה עדיין וירטואוזית, הקונספט עדיין קיים, פשוט דברים נלקחו לכוון קצת יותר מורכב, רעיונות קצת יותר מתקדמים, הלהקה משלבת את הרעיון שמוזיקאים גדולים מסיימים את חייהם בגיהינום, ומוזיקה אמיתית היא בעצם יצירתו של השטן, כל זה משולב ברעיון הקרקס ובהרבה הומור, משהו שמזכיר את Helloween המוקדמים, אבל עם מגע פרוגרסיבי יותר.
When Satan Calls הוא ביטוי מושלם לקונספט, שילוב של הומור ויצירתיות עם שיר כבד, והרבה אווירה ניאו קלאסית, כששיר שנושא שבא אחריו הוא יצירה של ממש, עם כל מיני יצאות ומעברים מפתיעים, משהו כמו Malmsteen מבצע Mr. Bungle, והשילוב פשוט תענוג להאזנה.
Bozo The Clown הוא כמו בדיחה שמסופרת בפרצוף רציני, שיר עם מילים מגוכחות להפליא, ובכוונה, שמבוצע כמו שיר פאוור מטאל רציני לכל דבר.
Snow White הוא קטע של שירה וקלידים שנשמע כאילו נלקח מאיה מחזמר, ואכן, כתוב בחוברת המצורפת כי הקטע נלקח ממחזמר שכתב גיטריסט ומפיק הלהקה, Henrik Flyman ושיעלה בקרוב.
אחד הקטעים הבולטים פה הוא Witches Chant, המבוסס כולו על טקסט של שייקספיר, ומלווה במקצב דרמטי, משהו כמו פסקול של סרט מבוצע עם גיטרות, קטע נהדר.
האלבום מסתיים עם The Dark Play, שוב שיר שעוסק בקונספט הציורי של הלהקה, ונגמר ב Outro שמלווה אותנו החוצה מהמחזה, עד לאלבום הבא.
אלון מיאסניקוב
