Marilyn Manson - Lest we forget (The best of) - [Interscope records]

2005-08-28

הפריק של עולם הפופ מוציא אוסף חדש, ובוא הוא מאגד 18 מלהיטיו לאלבום מלא זעם, תסכול וסלידה מהעולם הצבוע הזה, כמובן שבמקור לכל שיר יש קליפ צמוד אליו באמ טי וי ונבחר לפי רמת הפופולריות שלו, אבל בואו לא נהיה קטנוניים.

אני חושב שבערך ברגע הראשון ששיר של מרלין מנסון זכה להצלחה באמ טי וי, זה בערך שנתפרה רשמית סטיגמת הפריק המושלמת, כל קשר בין זה למציאות, מקרית לחלוטין, כל ילד ששמע מרלין מנסון הוכנס מייד להגדרה הזו, ולפיכך כל אחד שהוכנס להגדרה הזאת, אוטומטית גם הונח שהוא מעריץ את הגירסא הדמונית של אליל פופ שיוצגה ע"י מנסון. ממחאה לסטיגמה באלבום אחד.

שיריו של מרלין מנסון, פופולאריים עד כמה שנהיו, תמיד הביעו מחאה וזעם על העולם הפופוליסטי הצבוע, על הדת וכל נושא שעולה בראש, אך בעיקר התמחה בייצוג הצד האאוטקאסטי של החברה ולמה שיש לו להגיד למרות העובדה שהוא ממזמן כבר יכול היה להפוך להיות ה"ילד המגניב" של הפופ, שלא אכפת לו מה אומרים עליו או איזה סטיות מוזרות הוא מייצג, אפשר לראות את זה בשירים כמו "the nobodies" , "The beautiful people", "Personal jesus", "Disposable teens" וכדומה, כולם כמובן כלולים באלבום.

באלבום גם כלולות שתי גירסאות מעוררות הסיוטים אך מוצלחות לשיר Tainted Love (במקור של להקת Soft Cell) וגם השיר Sweet Dreams(של הצוות סטיוארט ולנוקס הלא הם יוריתמיקס).

כריכת האלבום המעוטרת בתמונות של מנסון מכל תקופותיו, מחלציו, וסטיותיו היא אכן משל לאלבום, אשר נותן סיור מקיף בכל תקופותיו המוזיקליות של מנסון, שברובן די דומות.

למי שאוהב את מרלין מנסון או רוצה לנסות להתחיל להכיר אותו, בשני המקרים, האלבום מתאים, מהיכרות שלי עם הדיסקוגרפיה שלו, ומה שבקלות אפשר להבין מהאוסף הזה, מתישהו לכולנו נגמר על מה לקטר, ושמונה עשרה שירים זה בדיוק הכמות שירים המקסימלית שאפשר לקטר בהן. קורותיו של אוסף הזעם והתיסכול הגדול, שעדיין יאמר לזכותו, גם לקטר צריך לדעת איך.

רועי פוברצ'יק