2005-08-04
Tim Donahue , גיטריסט מוכשר ביותר, הוציא אלבום שישי באפריל של 2004.
האלבום Madmen And Sinners מציג גם את כישורי הגיטריסט על הבאס ועל הקלידים, אבל בעיקר שותפיו לאלבום הם אלה שעשו שם לעצמם בתעשייה. הסולן באלבום הוא James LaBrie, סולנה המהולל והנודע של Dream Theater, והמתופף הוא מייק מאנגיני, מתופף שעבר גם ב-Extreme וב-Annihilator. אני מניח שאת האורחים אין ממש מה להציג יותר מדי, הרי כולנו שמענו מה מייק מאנגיני מסוגל לעשות ב-All For You, האלבום האחרון של להקת ה-Thrash הקנדית אליה הוא משתייך, ואת James Labrie ואיכויות הקול שלו כולם כבר מכירים, אבל מי זה Tim Donahue? ובכן, מדובר בגיטריסט מעולה שעובד סולו מאז תחילת הקריירה שלו, את האלבום הראשון שלו הוא פירסם כבר בשנת 87 ומאז הוא בונה לעצמו מוניטין לא רע בכלל כגיטריסט פרוגרסיב מטאל. Tim זוכה להצלחה אדירה ביפן, אולי אפילו יותר מאשר במולדתו בארצות הברית, ולכן כל אלבום שלו שפורסם עד כה יצא קודם ביפן ורק אחר כך באמריקה, ואני לא מזכיר בכלל את שני האלבומים באמצע הקריירה שלו בהם שיתף נגנים יפניים.
האלבום Madmen And Sinners נפתח בקטע של שבע דקות, וזו כאילו רצועה הלקוחה מאלבום של Dream Theater ועם James Labrie ברקע אתה בכלל חושב לעצמך, "אולי זכיתי באלבום נדיר של Dream Theater"?, הקטע השני הוא קטע שקט ומקסים בו Labrie שר בליווי גיטרה אקוסטית וצלילי כנסייה, וכמיטב המסורת השיר מתחבר לרצועה הבאה, My Heart Bleeds, שיר יותר קצבי מלווה בריפים המתאימים לז'אנר של הפרוגרסיב מטאל, אבל מנוגנים בצורה מעולה. הנגינה המעולה ממשיכה לאורך כל האלבום עם חילופי קצב, המוזיקה המלווה של הקלידים וקולות הרקע של הכנסייה מאוד תורמים ומשתלבים היטב עם קולו של Labrie. האלבום מדבר על עונשם של החוטאים, כמו שב-Feel My Pain שומעים את Labrie מספר על בחור על המוקד שמבקש מהחיים ללכת בדרך הישר ולהרגיש את כאבו. יש לא מעט איזכורים לישו, כולל רצועה שמתחילה בלטינית עם קולות הלקוחים כביכול מאלבום של ה-Gregorians. באמצע הרצועה השישית, Children Of The Flame, יש סימפול מוזר שאומר את המשפט האלמותי, "Beam Me Up, Scotty", והוא חוזר כמה פעמים ברצועה למקרה ולא הייתם בטוחים במה ששמעתם. השילוב הזה של רצועות שקטות בליווי גיטרה אקוסטית, רצועות קצביות עם ריפים מהנים וקולות רקע כנסייתיים ממשיך עד סוף האלבום, כשברצועה האחרונה מקבלים את הכול ביחד ברצועה של כמעט 16 דקות.
שורה אחרונה, אלבום אדיר, לטעמי, ולא פלא שלקח שלוש שנים להכין אותו. זה גם לא מפתיע שהוא צעד במקום הראשון בכמה מצעדים במזרח הרחוק בשנה שעברה, והביא ל-Tim לא מעט שבחים וכתבות, אבל עדיין אין כמו John Petrucci לצידו של LaBrie, ויש רגעים באלבום שמרגישים שזה חסר, למרות שכאמור, הנגינה של Tim מעולה. Tim, אגב, סיפר לאחרונה שהוא עובד על אלבום חדש שיכלול יותר קטעים בסיגנון ה-Gregorians, נותר לנו רק לחכות ולראות מה ייצא.
ניר חביב
