ביקורות
2005-06-23
לפעמים להקה בונה לעצמה כזאת שכבה של חשיבות ומקוריות שהיא שוקעת בה, והאלבום האחרון של Meshuhhah הוא דוגמה מושלמת.
הלהקה תמיד נודעת כקובעת סטנדרטים וחדשנית, כמה מהאלבומים החשובים והמקורים ביותר של הז'אנר בקעו ממוחותיהם המוזרים, ותמיד נמצא קהל לthrash/jazz/metal-core יוצא הדופן שלהם,
אבל אלבומם האחרון הוא פסגה של הלך רוח מוזר ביותר שבו לוקים חבריה בשנים האחרונות, ולדעתי, הפעם הם שקעו עמוק מיידי...
למרות שהאלבום מצהיר על 13 שירים בעצם מדובר פה של שלושה קטעים ארוכים במיוחד, שבעצם מגיעים לאורכם כתוצאה מחזרה בלתי פוסקת על ריפים, וכשאני מדבר על חזרה, אני מתכוון חזרה, זה של Autonomy Lost נמשך כל כך הרבה זמן שבדקתי אם הדיסק שלי תקוע, כל כך הרבה זמן שאני בספק הם ניגנו יותר מששלוש דקות באולפן ונתנו למכשירי העריכה לעשות את השאר.
המילה שלי יש לגבי כל זה היא - משעמם.
למרות שמידי פעם הגאוניות שלהם מבליחה בריף מבריק, קטע תיפוף בלתי מובן, איזה passage שקט וג'אזי שנשמע מפתיע, הכול שקוע ביתר מידי רפטיציה, והדבר הכי בולט שיצא לי מכל האלבום הוא שינה מהנה, באופן מוזר, עליתי על שימוש מעולה עבורו, כשאני לא מצליח להירדם, אני שם אותו ברקע, ונחירותיי נשמעות באופן מוזר כמו חלק באלבום הארוך והמיותר הזה.
לילה טוב.
אלון מיאסניקוב
