2004-06-04
קודם כל אומר שאני מכבד כל להקה שקוראת לאלבום שלה ע"ש השיר האהוב עלי מתוך האלבום Ram It Down של Judas Priest, העובדה ש Heimdall גם עושים Power Metal איכותי רק מוסיפה.
הלהקה דומה ושונה ממרבית להקות ה power האיטלקיות, דומה בכך שגם היא מושפעת ועושה שימוש באלמנטים הקשורים למוזיקת ימי הביניים ושונה בכך שיש לה סולן בעל קול אגרסיבי ועמוק יותר מהממוצע הצרחני של להקות ה power ובכך שגם המוזיקה שלה כבדה יותר.
הסאונד הוא פשוט, לא מלוטש או גרנדיוזי במיוחד, שונה מאד מההפקות העשירות והמלוטשות של Sacha Paeth ולהקות כמו Rhapsody, הוא פחות מלא, בעל קצוות גסים יותר, אבל דווקא מצא חן בעיני, נמאס קצת מהשלמות עתירת הליטוש, סאונד קצת יותר חם מתקבל בשמחה.
שיר הנושא פותח בריף מטאלי שאינו ממש power אלא יותר heavy, הוא אגרסיבי וטוב, ומהר מסתבר כי הסולן הוא נקודה חזקה, בעל קול אופראי משהו, ועבה בהרבה מהממוצע בז'אנר, השימוש של הלהקה בקלידים ובמקהלות גבריות גם נעשה בטעם טוב, והשיר מצליח.
יש רצף של שירים דומים לאחר מכן, חלקם עוברים יותר למחלקת ה power, אבל אף אחד מהם אינו במתכונת ה double bass, פזמון הידוע, הלהקה מחבבת פזמונים דרמטים, אפילו תיאטרלים, אבל הם עושים זאת בפאתוס שמצליח לשכנע.
Cold הוא בלדה, החלק שבדה"כ אני שונא באלבומי power, אצל Heimdall זה דווקא יוצא טוב, שימוש נבון בגיטרות אקוסטיות, הקול של הסולן, הכל מחזיק את זה נכון.
The Emepror הוא אחד השירים המועדפים אלי, וניכרת בו היכולת הטכנית הטובה של חברי הלהקה, במיוחד במחלקת הלידים, Black Heaven הוא עוד בלדה, הפעם מועשרת בלווי סימפוני מוצלח.
בסה"כ, אחלה אלבום, לא נקי לחלוטין מחולשות, אבל הוא מצליח להיות אחד מאלבומי ה power מטאל הפחות צרחניים ומעצבנים ששמעתי, ומכיל כמה שירים חזקים במיוחד.
אלון מיאסניקוב
