2004-05-17
היית מודע לאובססיה של הלהקה עם Iron Maiden לפני כן, האתר שלהם מפגין זאת באופן ברור לגמרי, ולכן מייד חיבבתי אותם!
כל מעריץ של Maiden הוא בסדר מבחינתי, הלהקה היא זו שאיתה התחלתי את דרכי במטאל, ושאחראית לחמשת תקליטי המטאל האהובים עלי בכל הזמנים.
האמת היא שציפיתי למנה הרגילה של פאוור מטאל מהיר ומלודי מהסוג שהאיטלקים יודעים בו בעשור האחרון, משהו בסגנון של Rhapsody, ציפתה לי הפתעה.
הריף הפותח את The Last Command הכה אותי בתדהמה, הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא הסאונד הבשרני והנקי להפליא, אחד הטובים ששמעתי בזמן האחרון, הדבר השני הוא שזה לא היה פאוור מטאל, אלא heavy / thrash מהסוג הטוב ביותר!
ריף מוחץ פותח את השיר, ששלח אלי גל של נוסטלגיה לימי העבר של המטאל, כשלהקות thrash כמו Forbidden וענקי מטאל כמו Maiden משלו בעולם.
אין חוליה חלשה בארסנל של Anthenora, כל הכלים מנוגנים להפליא, סולנם, בדרך כלל החוליה החלשה של להקות ט'ראש ומטאל, הוא בעל קול מטאל קלאסי, סירנת אוויר דמויית Maiden ברגעים מסויימים ובעל טון צרוד ותוקפני יותר בשירים שדורשים זאת, הבסיסט מעולה, הוא מפיק מהבס סאונד שמזכיר מאד את נגינתו של Steve Harris האגדי, הגיטרות מדוייקות ומלודיות, התופים מהירים ומזכירים מאד נגינת מתופפי הט'ראש של שנות השמונים, כמו שאמרתי, אין כאן חוליה חלשה.
ההשפעות מ Maiden אינן כה בולטות כמו שצפיתי, הלהקה מצליחה ליצור משהו שהוא מקורי, ומשאילה מ Maiden את השימוש בharmony riffs, ושירה דמויית Dickinson, כך שהתוצאה היא איכות דמויית Maiden מצד אחד, ואיפיונים של ט'ראש טוב מצד שני.
התוצאה הסופית היא יופי של אלבום מטאל, חובה לאוהבי האולד סקול, וגם לדור הצעיר שרוצה להבין מה עשה את המטאל כה גדול בשנות השמונים.
הלהקה בדרכה לגדולה, תאמינו לי.
אלון מיאסניקוב
