2004-05-16
עולם המוזיקה במילניום השלישי שייך ל nu metal.
בשעה שהעשור הקודם השתייך לקבוצות מזמרות ומרקדות של צעירים וצעירות שקובצו להם יחדיו ע"י אנשי עסקים ממולחים מתוך מטרה לארוז המוצר בעטיפה צבעונית, ליצור שירי פופ קליטים ופשוטים לכל אוזן, ליצור קליפים שיושמעו הלוך וחזור ב MTV, ובהם יקפצו הצעירים בצעדי ריקוד מתוזמנים היטב לרקע המנוני הפופ הסכרינים, העשור הנוכחי שייך למטאל.
קשה מאד להתווכח עם הצלחות הענק של הרכבים כגון Linkin’ Park ,Evanescence, Korn, Limp Bizkit וברמה קצת פחות מסיבית, Slipknot, Machine head ו Drowning Pool, הלהקות האמורות כבשו את שוק מכירות האלבומים בארה"ב ובעולם כולו, כשכל אחת מהן חצתה בקלות את קו מליון הדיסקים, וחלקן אף הכפיל ושילש אותו.
בשעה שחלק מהלהקות האמורות אינן רחוקות מאותם מוצרי פופ של שנות התשעים של המאה הקודמת, ואינן אלא גירסא עטופת גיטרות דיסטורשן וסולנים צרודי קול, יש גם כמה להקות שמציגות איכות אמיתית, ואינן מתפשרות בכובד או באיכות המטאל שהן מייצרות.
Drowning pool היא אחת מהן.
הלהקה כבשה את העולם עם צאת הסנגל הראשון שלהם, Bodies, פיסת מטאל מדוייקת שברגע ששמעת אותה פעם אחת, היא נשארה לך בראש, האלבום עצמו, Sinner, מכר למעלה ממיליון וחצי עותקים ונראה היה כי העתיד מובטח.
ב 2002 הכתה הטרגדיה בלהקה, הסולן היחודי שלהם, Dave Williams, נתגלה מת, ונראה היה כי הלהקה סיימה את תפקידה, רק כאשר חברה הלהקה לסולן האגדי Rob Zombie לצורך הקלטת שיר הנושא לפסקול הסרט Daredevil נראו סימנים להתאוששות.
ואכן, לאחר שמצאה הלהקה תחליף הולם בדמות Jason “Gong” Jones, יוצא תקליטם השני, Desensitized, ומוכיח כי האיכות שהיתה באלבום הראשון לא היתה מקרית.
הלהקה מייצרת מטאל שקרוב יותר ליסודות הארד רוק אמריקאיים קלאסים מאשר ל nu metal משולב ראפ, השירים באלבום קצרים וקולעים, רועשים ואלימים, ומשלבים מלודיה ואגרסיה באופן מושלם.
קולו של הסולן החדש נוטה בין דמיון בלתי מבוטל לקולו העמוק של Layne Staley המנוח, לקולו הצרוד של Ryan McCombs איש Soil, להקה ש Drowning Pool נושאים דמיון לא מועט אליה, והוא יושב היטב בתוך שירים שרובם הגדול מצויין, וחלק מזערי מהם נותן תחושה של filler.
Think פותח את האלבום בשאגה, קטע קצר ותוקפני שתוחם את הקצב של האלבום, ריפים כוחניים ושירה חצי נקיה וחצי צרודה, קטע פתיחה טוב.
שיר שתים הוא גם הקליפ הראשון שיצא מהאלבום, Step Up הוא אחד השירים החזקים כאן, רוק-מטאל מהיר, קצת swagger אמריקאי דרומי, שיר מנצח.
Numb הוא שיר קצת בינוני שחולף מהר ומוביל אותנו לאחד הקטעים החזקים באלבום, This Life, שנותן feel שלקוח מהדור הסיאטלי, קצת Creed, קצת Alice In Chains, גיטרות clean שמתחברות לדיסטורשנים, מילים מרירות, יופי של שיר.
Bringing Me Down הוא עוד להיט פוטנציאלי, קליט ומהיר, פזמון שנוח לשיר איתו, הדגש באלבום הוא על שירים קצרים, פזמונים קליטים, וללא שום פשרה מבחינת הסאונד, שהוא מלוטש ובשרני בכל קטע וקטע.
Love And War הוא אולי השיר האהוב עלי כאן, שוב, שילוב של גיטרות נקיות והרמוניות ווקאליות מוצלחות, קצת דיכאון חמוץ מתוק, והכל בנוי היטב.
Killin’ Me נפתח בקטע tapping קצרצר ומתפתח לאחד משירי המטאל העצבניים והטובים שעשתה הלהקה מאז Bodies, שוב, הוכחה ליכולת הכתיבה המדוייקת שלהם.
מי שאהב את הדיסק הקודם לא יתאכזב, גם מי ששומע לראשונה את הלהקה צפוי להנאה מרובה, אם כבר מטאל להמונים, אז זה המטאל שהייתי בוחר לשמוע.
אלון מיאסניקוב
