2004-05-15
Richard Anderson הוא ללא ספק אחד הקלידנים הטובים ביותר הפעילים כיום, הבחור המוכשר
שהחל את דרכו בלהקת הפרוגרסיב המצוינת Majestic פועל במקביל במספר להקות, בין השאר בפרויקט ה Space Odyssey שתקליט שני שלו יצא בקרוב, וגם ב Time Requiem, שהם, בשלושה מילים – בית ספר לנגינה.
הלהקה משלבת מספר מוזיקאים ברמה הגבוהה ביותר, שיוצרים חיבור בין המיטב של Malmsteen, Symphony X, Dream Theater, ואפילו yes, כן, זוהי להקת הפרוגרסיב האולטימטיבית, והאלבום השני שלהם הוא שיפור ניכר לעומת הראשון.
האלבום הראשון חלה במחלה של חוסר המקוריות, הוא פשוט נשמע יותר מידי כמו symphony x, והשירים, ארוכים ומלאי נגינה ווירטואוזית בדיוק כמו כאן, סבלו מדבר אחד- הם לא היו מעניינים, הפעם, הצליח ההרכב ליצור אלבום שהוא בו זמנית מהיר ומנוגן להפליא, ובת בבת ליצור גם שירים טובים.
החל משיר הפתיחה Reflections, בעל טעם עז של Symphony X, מובן כי הלהקה שמה דגש גם על מבנה ולא רק על נגינה, החל מריף הפתיחה המהיר והכסחני, ועד טרום הפזמון שממש נשמע כאילו נלקח מ Sad Wings Of Destiny של Symphony X, הקטע הטוב ביותר בשיר הוא דווקא בסופו, קטע גרנדיוזי מצוין, שיר הנושא ממשיך את הכיוון, שיר פחות מהיר ובנוי בצורה יותר פרוגרסיבית, הפזמון חזק במיוחד, אחד הקטעים באלבום, בדקות האחרונות שלו הוא נכנס לקטע בעל סממנים של פרוגרסיב משנות השבעים, סולו קלידים מלווה בתיפוף אדיר, שמתפתח למופע נגינה מדהים של חברי הלהקה, ויש בהחלט מי שיחשוב על Dream Theater למשמעו.
שיר שלוש Dreams Of Tomorrow הוא Malmsteen במיטבו, וחושף אותנו ליכולת הווקאלית המרשימה מאד של Apollo Papathanasio, שנראה שתופס מקום כאחד הסולנים הטובים בז'אנר.
קטע ארבע הוא האהוב עלי באלבום, ריפים ניאו קלאסים מהירים כברק, לחן לא מורכב מידי, פשוט קטע חזק, השיר החמישי הוא פשוט Dream Theater, קחו את Take The Time והציבו אותו מול הריף השני לאחר פתיחת השיר, יש תחושה יותר הארד רוקית בשיר, שוב, קטע מוצלח.
אני יכול לומר בשקט, שכל חובב פרוגרסיב שמכבד עצמו לא יכול להימנע מהדיסק, הוא ללא ספק במקום של כבוד בסגנון.
אלון מיאסניקוב
