2004-04-07
Klimt 1918 היא אחת הלהקות המענגות יותר ששמעתי בתקופה האחרונה, ומצד שני, אחד המוזרות שבהן, הלהקה לקחה מספר סגנונות, ביניהן doom מלודי וגם גוונים יותר אוונגרדים, ויצרה משהו חדש ומרענן, לא מדובר פה בהאזנה קלה, אבל הדיסק כן מומלץ לאלו שלהם ראש מוזיקלי פתוח יותר.
מבחינת נקודות השוואה המצב קשה, כי אין ממש משהו שנשמע כמוהם, איזו שהיא נקודת השקה היא עם החומר המאוחר יותר של Anathema, הקול של הסולן אינו יחודי כזה של Anathema אבל גם הוא שר מבלי לצבוע את הטונים באיזה שהוא גוון מעושה, אלא דובק בטון הישיר, הטבעי, והברור ביותר שיש,
המוזיקה היא חיבור ססגוני של גיטרות קלין, שמתחברות עם דיסטרושנים בשלב מסויים, ותופים מהדהדים, המקצבים נוטים לרוקים, שומרים על קצב די אחיד , ולא מזנקים לשום blast beat או מקצב doom איטי, אלא שומרים על מרווח קבוע של מהירות בינונית.
הבעיה העיקרית היא בלנסות לסווג אותם כ doom, כי הם לא, יש יסודות רוקים רבים cמוזיקה, שנמנעת מהאוויירה הדכאונית שאופיינית ללהקות doom, ומצד שני כמות הדיסוטרישן מונעת מהלהקה מלהפוך ללהקת רוק אופיינית, ישנם מספר ריפים שנותנים תחושה ניו מטאלית מצומצמת, אבל הלהקה מבוססת על מלודיה באופן שגם מונע הגדרה שכזאת.
העטיפה והלוגו של הלהקה, שלא נדבר על שמה, מונעים גם הם הגדרה ברורוה,הנטייה שלהם היא הרבה יותר אוונגרדית, מה שהם לא ממש, יש בהם יסודות מסוימים, אבל הם מוגדרים ומלודים מידי.
אם אפסיק לנסות להגדיר את הלהקה אוכל לומר בשקט שהם להקה מצויינת, וזה מה שחשוב, הם יוצרים שירים מלודים ומעניינים, מופקים היטב, ומעוררי מחשבה, הסולן לא נשמע איטלקי (ארץ המוצא שלהם), אבל מצד שני גם אינו ממש ברור , דבר שהיה יכול חדד את השירה, ומקרב אותו עוד יותר לשירה הברורה של Anathema, למרות זאת הדבר אינו גורע מהאיכות הגבוהה של הלהקה, הדבר היחידי שאני יכול לומר הוא שהם יכולים לגוון יותר, השילוב של גיטרות קלין ודיסטורשנים עובד יפה, אבל הוא קצת חוזר על עצמו משיר לשיר.
השירים הבולטים יותר הם We Don’t Need No Music המוזר והטוב, ו That Girl, שניהם קצת יותר קליטים, ולכן גם נגישים יותר.
לסיכום, Klimt 1918 הוא יהלום מלוטש, אבל לא לכל הטעמים, מאזין עם ראש הרפקתני ונטיה לדכאון מלודי ימצא פה הרבה, השאר – פחות.
אלון מיאסניקוב
