2004-03-24
האבדון האמיתי, הוא להיות תקוע בתוך לופ מתמשך, מעין גל של צליל, שלא מתפתח או חולף. מאר דה גריסאס, המריעים מצ'ילה, ארץ הדום, הפכו את הצליל הזה לאומנות. הטירוף העובר באלבום הזה, בקצב מונוטוני יפהפה, בעיניי לא נופל מלהקות כמו סקפטיסיזם, שיצרו את הצליל, ולמעשה בנו, את הקירות האבדון חסר הנפח הזה, שיכול ללבוש כל צורה ואיזו טמפרטורה שיבחר.
השירים מורכבים מהתפרצויות גרנדיוזיות ורגעים שקטים ומינימליסטיים, וכמובן גם קרוס אוברז לסגנונות אחרים בצורה מושלמת, שאינה גורעת מהאווירה שנוצרה, או מההשתנות הרגעית, החולפת אך מורגשת.
התיפוף הוא בעל חושניות מסויימת, אולי בגלל שהוא נכנס לידי ביטוי בהרבה מהרגעים השקטים, והטירוף חושני אף הוא. קטעי הגיטרות הם מלודיים וגם דיסהרמוניים, מרהיבים ביופיים, קולו המיוסר של הסולן והדחיפות להעביר הלאה את הרגש מזכירים לי רק את הסולן של בית לחם, אך לא באותה צורת שירה, פשוט בכאב, ושירתו הנקייה, אינה נופלת מסולנים אחרים, אפילו מתעלה לעיתים.
הזרימה של האלבום היא איטית ומהירה בו זמנית, חסר הגדרה או רצון להיות מוגדר, למשל, רגעים של מטאלקור בנגינה, נויז, או ריפים שמעוררים בי תקווה. האלבום הוא לא רק איטי, הוא לא רק דום, הוא לא רק אלבום, מאר דה גריסאס הם נגנים גאונים, והמוניומנטה הזאת היא ההוכחה החיה-מתה של זה.
ארז לסמן
