ביקורות
2003-10-25
הם להקה מהמיוחדות יותר והמעניינות יותר בשנים האחרונות.
לאורך השנים הם ופיתחו לעצמם סגנון ייחודי ומרתק שאפשר להגדירו אולי
כפאנק-גותי או דארק-פאנק. AFI מופיעים כבר 7 שנים כמעט ללא הפסקה (מגיל 19) ומקליטים אלבומים לאורך כל אותו הזמן.
“sing the sorrow” שונה מאוד מהיצירות הראשונות שלהם. על אף ששמרו על רוח הנעורים והמרד האופיינית לפאנק אפשר להרגיש עד כמה האלבום הזה בוגר בגישה שלו ובמיוחד במילים הגותיות והנושאים הערטילאיים.
ל AFI יש יכולת מדהימה לשלב בין פאנק כוחני לבלדות גותיות וליצור מעין בן כלאיים קופצני אבל בעל עומק שלא התקיים בפאנק מעולם. AFI גם מערבבים אלמנטים מעולם הרוק הכבד כגון ריפים כבדים וסולו גיטרה מאוד לא טיפוסי.
לדייוי הבוק אמנם יש קול מעולה לפאנק אבל הוא לא מנסה לשיר רק קיטצ' פאנק טיפוסי ומשלב צרחות ולחישות גותיות.
ההפקה עצמה ממשיכה את הגישה הלא טיפוסית ומלבד הסאונד החלק להדהים של הדיסק ישנם תוספות מרתקות כגון קטעי הצ'לו של סוזי קאטיאמה או תכנותי הקלידים של הגיטריסט ג'ייד פאגט ,וקטע האינדסטריאל טראנס הקצר והמפתיע באמצע “Death of Seasons”, אבל עם מפיקים כמו ג'רי פין (Rancid, Green Day ) ובוטצ' ויג (Nirvana, Smashing Pumpkins) אי אפשר לצפות למשהו פחות ממדהים.
טל גלפסקי
