2003-10-02
מוזרים הם המעריצים של Maiden, נראה כי הם מבלים את חייהם בהמתנה בלתי נגמרת לעוד תקליט של הלהקה שיזכיר להם את Number Of The Beast או לחילופין,את Seventh Son Of A Seventh Son.
אודה אני, כי אני בינהם, עדיין זכורה לי האקסטזה שפשטה בגופי בעת ששמעתי בפעם הראשונה את Hallowed Be Thy Name... השיר שמכיל לפחות שלושה מגדולי הריפים בתודלות המטאל, או הרגע שבו הוכנסתי לטראנס ע"י קטע הביניים השקט בשיר Seventh Son עצמו...
אין מה לעשות,אתה מתמכר לתחושה שנתנו לך השירים האלה, ואתה צריך עוד,גם חמש עשרה שנה לאחר מכן. הבעיה הייתה, ש Iron Maiden לא עשו את זה יותר.
חשבתי על זה, הבעיה לא הייתה בנו, מעריצי הלהקה, הרגע שבו Adrian Smith
צירף עצמו ל Bruce Dickinson בתקליט accident of birth, וכשיחד הם יצרו שירים כמו The Road To Hell או Darkside, היה רגע קרוב יותר לחזרה לימי התהילה של Maiden מכל מה שהלהקה עצמה עשתה בתקופה הזאת, וכששמעתי לראשונה את The Tower, מתוך Chemical Wedding, עלו בי דמעות התרגשות – היה זה יותר Maiden ממה ש maiden היו זה למעלה מעשור.
ואז- האיחוד – התרגשות רבתי, חלמתי על הרגע שבו Adrian Smith ו Bruce יצטרפו בחזרה ללהקה, אבל פחדתי על גורלו של Janick המוכשר, וכשנודע כי ללהקה מעתה שלושה גיטריסטים ענקיים- הכל נראה מושלם.
אבל Brave New World לא היה מה שהובטח לנו.
תליתי את זה בהפקה, אולי בגלל ש Martin Birtch כבר לא פעיל, אז הסאונד דופק את הכל, אין ספק שהסאונד בשני האלבומים של Blaze היה נורא, אבל לא, ההפקה של Kevin Shirley הייתה מעולה, הדבר הכי קרוב שיכול להיות למופת שהוא Birtch,
ואז הבנתי,רוב השירים פשוט לא היו מספיק טובים, זה לא Seventh, לא The Number, ואפילו לא No Prayer For The Dying.
אז המתנתי עוד כמה שנים, לא נורא, ואז – יוצא תקליט חדש....
המתח הרג אותי, הלב פירפר, ו..האזנה ראשונה, ואז שניה,ושלישית, וכו' וכו'. והמסקנות?
זה התקליט הטוב ביותר של הלהקה מאז No Prayer For The Dying, יותר טוב לדעתי מ Fear Of The Dark. עדיין לא Seventh Son, אבל הם בדרך.
הסאונד,קודם כל,מושלם, יותר maiden ממה שהם נשמעו כבר איזה חמש עשרה שנה,
Bruce מצליח להוכיח שקולו לא הזדקן או התעייף, הוא בשיא יכולתו.
והשירים? Wildest Dreams, למרות שאין בו הכבדות המיידית של The Clairvoyant למשל,
יש בו הקסם, האנרגיה, ועליות הבס החדות שהזכירו לי מייד את Back In The Village, מתוך Powerslave, גם הסאונד היה די זהה, מייד, ציון חיובי על השיר.
שני השירים הבאים הם קצת יותר קשים לסיווג, The Rainmaker ו No More Lies הם שירים טובים,, אבל שניהם סובלים מאותם תסמינים, הפתיחה השקטה ומלוות הסינת' , הפזמון הרפטטיבי,
והשירה הפשוטה יחסית,כלומר- ע"פ גיטרות בלבד, למרות עובדות אלו,השירים הם כן שירים טובים בהרבה כמעט מכל השירים בשלושת אלבומי האולפן האחרונים של הלהקה.
ואז, סימן אמיתי לחזרה לימי הפאר של הלהקה – Montsegur, מייד תוקפות הגיטרות בריף שהוא הכבד ביותר של הלהקה זה שנים, סאונד מחוספס, מקצב לא פשוט... ככה הלהקה צריכה להשמע!
ויתרון עצום – טקסט מבריק! סוף סוף הלהקה יצאה מתסמונת הטקסטים הפשטניים שהתחילו ב Fear Of the Dark, המילים כאן מבוססות על מאורעות היסטורים, כתובות טוב,מדיוק, כמו שידעה הלהקה לעשות בשירים כמו Alexander The Great, רק פחות ספר היסטוריה.
שיר הנושא, Dance Of Death, מגיע לאחר מכן... י צ י ר ה ! החל מהפתיחה השקטה,רוויה בהשפעות מוזיקת ימי ביניים וקלטית, ממשיכה בשבירה של הריף ,שהופכת לאחד הרגעים הגדולים של הלהקה, בכל הזמנים!, וממשיכה לשיר שכולו טוב, ללא רגע מבוזבז!!!
מכיוון שאין לי האפשרות או המקום להמשיך ולפרט על כל שאר השירים, אומר רק כי כולם טובים, כמה קצת פחות, אבל כל עוד הלהקה עושה שירים כמו Paschendale, שוב, עם טקסט מעולה וריפים אדירים,
היא לא יכולה להפסיד.
אני מעניק טפיחה ווירטואלית על כצפי חברי הלהקה, ומרים לכבודם כוס של גינס – Cheers Mates!
אלון מיאסניקוב
