ביקורות
2003-08-10
מרלין מנסון, הילד הרע של הפופ או הילדה הרעה של הרוק. ללא ספק אחת התופעות הבולטות באמ.טי.וי ובכלל... מנסון השתנה רבות מאז ימי הדמואים הראשונים שלו. הוא למד לנגן לדוגמה...אבל בעיקר התחיל לחשוב בראש מסחרי ופיתח לעצמו סגנון הוליוודי רקוב ופארודי.
“ The Golden Age of Grotesque” הוא ביקורת עצמית וחברתית סרקסטית נוקבת למדי. מנסון משתמש במוסיקה ככלי להעביר את המסרים. “new shit” לדוגמא משתמש במקצבים סטייל בריטני ספירס או כריסטינה הגורילה ואפילו סגנון שירה דיי דומה כך שפחות או יותר בשלב שהמאזין שואל את עצמו "מה קורה לבן אדם הזה?!" נכנס הפזמון המנסוני המובהק בפול ווליום. מנסון משתמש הרבה בשילוב הזה של לופים בבתים ותופים אמיתיים בפזמון.
ואכן כשגייגר פיש סוף סוף נכנס עם התופים הוא צריך לפרוק את המתח שהצטבר בו בזמן שחיכה לפזמון והוא פורק אותו כמו מכונה מטורפת על רקע הגיטרות של John 5.
סאונד הגיטרה של John 5 הוא תופעה בפני עצמה. סאונד רוק כבד, אינדסטריאל בעוצמות
“The Golden Age..” מפוצץ בלהיטים למען האמת... מלבד “new shit” , “mOBSCENE”
וגירסת הכיסוי המעולה ל “tainted love” שכבר מככבים במועדונים ישנם עוד הרבה להיטים פוטנציאלים:
“The Golden Age of Grotesque” הוא מין בלדת רצח אינדסטריאלית שמזכירה במקצת קטעים של ניק קייב. מנסון מגיע לגבהים מעניינים בהדגשות שלו ומסיים ב"לה לה לה"...
גם לקטע שאחריו “(s)aint” עם הפזמון הלהיטי ובית קצת 80יס יש פוטנציאל גבוה.
וגם “doll-dagga Buzz Buzz Ziggety Zag” , “Slutgarden” ו “the bright things”
מנסון אולי משחק על קלף פסיכוטי אבל הוא יודע בדיוק מה הקהל שלו רוצה. 15 שירים באלבום, כולם להיטיים ביותר, הפקה איכותית ברמה גבוהה. הטירוף האמיתי בא לידי ביטוי בעיקר בהופעות.
טל גלפסקי
