2003-07-30
תאמרו מה שתרצו, שמטאליקה התמסחרו, שהם חבורת קאובויים זקנים, שעבר זמנם
שלהטפילד יש ריח פה... אבל עדיין לא תצליחו לשנות את העובדה ש “St. Anger”
הוא אלבום מעולה מופק בצורה שנחשבת לאמנות אבודה...
כנראה שבסופו של דבר אפילו למטאליקה נמאס כבר מחומר בסגנון האלבום השחור והם החליטו לפנות לכיוון ישן-חדש ומרתק במיוחד, ובדיוק בזמן בשביל למנוע יצירת פרוייקטים כגון “unforgiven 3” או אולי דיסק משולש בהשתתפות מקהלת הצבא האדום.
מעבר לשינוי הסגנון האגרסיבי זוהי הזדמנות ראשונה לשמוע את רוב טירוואלו (הבסיסט האגדי של (Infectious Grooves) בטירוף מקסימלי... רוברט ניגן גם עם אוזי אוסבורן וSuicidal Tendencies.
בניגוד לכל השמועות הזדוניות על מטאליקה שהופכים כביכול ל new-breed , )שמועות שככל הנראה נוסדו על ידי אנשים ששמעו רק הסינגל של "St. Anger”) הקשר בין מטאליקה ל new-breed הוא כמו הקשר בין שור טיבטי ממוצע לפיזיקה גרעינית.
הכיוון ב “St. Anger” נוטה לכיוון הארד קור ישן ומשובח, שום סולו גיטרה סטייל
גלאם-רוק. סאונד סנר דמוי פח שנוחת כמעט כל פעימה ביחד עם הריפים הכבדים והמהירים. אחד מהצדדים היותר יפים של האלבום הוא הישיבה המדויקת להדהים, כל הסגנון המאוד חופשי ומרושל כביכול שמתקתק בדיוק של שעון שוויצרי על אסיד.
אולריך משתמש בדאבל בס בחופשיות הרבה ביותר ששמעתי אצלו עד עכשיו ומשתמש בסנר Bell Brass 6.5 x 14 של Tamaשנשמע יותר כאילו הוא עשוי מזהב טהור...
שמים לב שקירק המט מנסה ליצור סאונד נא וגס בניגוד גמור לרצונם של טכנאי הגיטרה שלו והתוצאה היא סאונד הארד-קור מופק עד להרץ האחרון אבל עדיין עוצמתי ביותר.
למעשה הדבר היחיד בלהקה שלא השתנה הוא הסגנון של הטפילד עצמו שנשאר בדיוק אותו דבר כתמיד ללא שום סימני זקנה או עייפות, הטפילד ממשיך לירוק ולצרוח במלוא הגרון (לפחות את היריקות חתכו בעריכה).
“st. anger” הוא שונה, אגריסיבי ומהיר ובקצרה ,בהעדרו של ביטוי קולע, פשוט נותן בראש...
טל גלפסקי
