ראיונות
Skinny Puppy
ראיון עם: קווין קי (Kevin Key) - אחד מהמייסדים של Skinny Puppy, חבר בהרכב התעשייתי/פסיכדלי Tear Garden והאדם מאחורי Download, הרכב אמביינט/דרונים שפועל מאז סוף שנות השמונים.
2005-12-04
איך זה לחזור להופיע ביחד, אחרי שנים של פרידה?
לא ציפיתי, כשזה קרה, זה היה נחמד, חשבתי שסקיני נגמר מבחינתי, והיה נחמד להפגש שוב עם אוגר (Ogre) כאנשים ולדבר על דברים שונים. יש קבוצה של מעריצי סקיני בגרמניה שכל שנה התקשרו והציעו להופיע כסקיני פאפי באיזה אירוע שהם יארגנו, ואחרי כמה פעמים נפגשתי עם אוגר וסיפרתי לו על ההזמנה. להפתעתי הוא רצה שנעשה את זה והתחלנו לארגן את העניין, מה שלקח מאיתנו המון זמן וכסף.
היה מדהים להופיע ביחד שוב, כך שהחלטנו שאנחנו לא רוצים שזה יפסק, אלא רוצים להמשיך להופיע, מה שהתקדם ממש טוב, עד שהחלטנו שאנחנו רוצים גם להוציא אלבום נוסף, מה שלקח הרבה זמן, כי החלטנו הפעם להשיג צוות ראוי - מפיק, הנהלה ולייבל – שיתאים לנו ולדרך שבה אנחנו רואים את הדברים, וזה לקח לנו יותר זמן ממה שחשבנו, כמעט ארבע שנים, כך שבזמן הזה הופענו המון (כמעט מאה הופעות מסביב לעולם) וגיבשנו לעצמנו איך האלבום הולך להישמע. לפני זה אלבומים של סקיני הושפעו משנה בהופעות, פשוט היינו קולטים את התחושה מאותה שנה ומעבדים אותה לאלבום, כך שלא שיערנו שייקח לנו כמעט חמש שנים עד שנוציא את האלבום, אבל עכשיו אנחנו כבר עובדים על אלבום חדש.
איך היה המעבר לעבודה כזוג, לעומת העבודה כשלישייה בעבר (החבר השלישי נפטר ב1996). באלבום האחרון הוספתם הרבה משתפי פעולה, מה שלא היה קיים בגלגול הקודם של Skinny Puppy.
רצינו לשתף פעולה ולדבר עם אנשים שמבינים את הרעיון מאחורי סקיני פאפי, ושיביעו את היכולות הייחודיות האישיות שלהם, כך שמבחינת שיתופי פעולה רצינו למצוא את האנשים המתאימים, ומה שקרה הוא שהאנשים המתאימים פשוט התאספו במהלך הדרך. לא חיפשנו והתקשרנו לאנשים שחשבנו שהם מתאימים, פשוט פגשנו אנשים שהם גם חברותיים אלינו, אנשים עם הוייב הנכון שגם ידעו בדיוק מאיפה Skinny Puppy מגיעים ולאיפה סקיני פאפי הולכים מבחינה מוזיקלית. ידענו שלא הרבה אנשים יתאימו, אבל אלה ששיתפו פעולה בסוף התאימו בצורה מושלמת לזרימה המוזיקלית של מה שרצינו להעביר, עשינו את זה קצת בעבר, בעיקר כמוזיקאים תומכים בהופעות חיות, אבל לא מבחינת כתיבה ונגינה לאלבום, כך שהשיתוף הפך לחלק מהעניין של ההמצאה מחדש (שהתחיל באלבום הלפני אחרון The Process). גם המפיק, שהתחיל ב The Process ממש עבד איתנו כאילו הוא הצלע השלישית בהרכב – הוא פירק את השירים, והרכיב מחדש, נתן הרבה עצות וביקורת ובעצם בנה איתנו את שני האלבומים האחרונים, שזה לא משהו שעשינו בעבר, כך שהוא ממש הציב לנו אתגר חיובי, וזה משהו שאנחנו מאוד אוהבים.
האם Skinny Puppy חזר להיות הפרויקט המרכזי שלכם? - גם לך וגם לאוגר היו הרבה פרוייקטים צידיים, וכמה אלבומי סולו.
בהחלט כן. הפרויקטים האחרים (Tear Garden, Download) עדיין קיימים, אבל המיקוד ומאה אחוז מתשומת הלב מוקדשים כיום לSkinny Puppy, זאת אומרת, היו לנו שמונה שנים לפרויקטים אישיים, שמאוד עזרו מכיוון שהם עזרו לנו להגיע להבנות של מי אנחנו כאנשים, וכיוצרים, לראות מאיפה אנחנו מגיעים, לפני שאנחנו חוזרים לסקיני פאפי בצורה מחודשת, כאנשים חזקים יותר עבור הלהקה, כך שטוב שהיו לנו את שמונה השנים האלה.
האם אתה משמר אנרגיות מסוימות לכל אחד מהפרויקטים המוזיקליים שלך, שנשמעים שונה למדי אחד מהשני, חלקים שונים מהאישיות שלך?
כשיושבים לכתוב ולנגן קשה להגדיר מראש בצורה רציונלית, אבל אתה עדיין מחפש משהו חדש. אבל זה גם עניין של תחושה פנימית של הפרוייקט, Tear Garden, למשל, מגיע ממקום הרבה יותר פסיכדלי מאשר בכתיבה לסקיני פאפי. זה בדרך כלל גם לא קשור לסביבה שלך באותו רגע, כלומר, אני למשל מאזין המון לרגאיי בזמן האחרון, וממש לא שומעים את זה במוזיקה שלי. אולי בDownload שומעים קצת מהעניין, בהחלט באלבומים המוקדמים של ההרכב, אבל ממש לא בגלגול הנוכחי שלו. ל Download יש חיבור קטן לעניין האתני.
The Process – לא האלבום, אלא קבוצת האנשים שקראו לעצמם כך, שבסמל שלהם השתמשתם באלבום ושלקבוצה זו השתייכתם – אתה עדיין רואה את עצמך כחלק מהרעיון?
למען האמת וויליאם מוריסון ואוגר היו יותר בתוך העניין ממני, ומבחינתם זה היה יותר ניסיון לבחון את הקרקע לאיזשהו אידיאל רעיוני, בחינה של רעיונות שממנה כבר התפתחנו הלאה, למרות שעדיין מומלץ לבדוק את
www.process.org ואת העבודה המתמשכת של מוריסון בעניין. אני חייב להודות שמבחינתי, אני לא בעניין הקונקרטי של הרעיונות האלו, אני בעיקר, כיום, מסתובב בג'מאייקה ומקשיב לרגאיי, וחשובה לי יותר האנרגיה המוזיקלית מהרעיונות המופשטים. אני יותר מחובר לאדמה ולחיות, ואני אדם מאוד שונה מאוגר בדברים האלו.
העניין של חיות ועולם החי והטבע נמצא הרבה בכתיבה של Skinny Puppy....
כן, אבל סקיני פאפי היא יותר התנגשות של מספר רעיונות שיוצרת משהו אנרגיה ייחודית אחרת.
האם אתה משתתף גם בכתיבת הטקסטים?
לא, לא, ממש לא. אני ממש לא טוב בכתיבת טקסטים – כלומר, אני מאוד אוהב להשתמש ולשחק עם דגימות קול וטקסטים מוקראים, ולעשות מהם איזשהו מישמש, משהו כמו מה שעשה וויליאם בורוז. אבל לכתוב טקסט ממש, למען האמת, אני די גרוע בזה.
לSkinny Puppy תמיד הייתה אג'נדה פוליטית, וההרכב תמיד היה הרכב משפיע גם מוזיקלית וגם פוליטית, האם חלק מהיצירה הוא גם כדי להגיע להשפעה הזו?
אני חושב שאוגר הוא ממש ברומטר של כל מה שקורה, גם חברתית וגם פוליטית, מאז שהתחלנו. הוא מאוד מעורה בכל מה שקורה, והוא אוהב לדבר על אנשים בעמדות כוח, על הממשלה וכו', כך שכל הנושאים האלה מצאו את עצמם, באופן טבעי, גם בתוך מה שסקיני פאפי מעבירים. אני חושב שזה חלק מהחיים שצריך להבין וצריך להיות מודע אליו, וברגע שאתה פותח את הדלת ומוסיף את הדעה שלך, זה הכוח האמיתי שלך, ואנחנו מאמינים שרוב האנשים, במיוחד אלה ששומעים אותנו מלכתחילה, כבר מודעים לכל הנושאים האלו. כך שאנחנו נותנים בעצם את הדחיפה קדימה מבחינת הרעיונות.
חלק מהמשיכה של Skinny Puppy בישראל היא מהעיסוק הזה - הייתם אמורים להופיע פה בסיור ההופעות האחרונות...
מאוד רצינו להגיע, אבל לקראת הסיום כבר היינו בהפסדים כספיים חמורים, בעיקר בגלל כמויות הציוד שלנו, כך שלא יכולנו להמשיך להופיע באירופה הפעם. אנחנו סוחבים כל כך הרבה ציוד שקורה שאנחנו ממש יורים לעצמנו ברגל.
האם אתם רואים את הצד התיאטרלי של ההופעות החיות כחלק מהמוזיקה, כחלק מהרעיון הכללי שהוא Skinny Puppy?
התיאטרליות הייתה חלק מסקיני פאפי כבר מהיום הראשון, וכשראינו את אוגר עושה את זה, פשוט נדהמנו – זו פשוט דרך מאוד חשובה שלו להעביר את המסרים שלו. זה ממש כמו להיות עד למשהו שאמור לקרות כל הזמן. אני ממש לא צפיתי את זה בהתחלה, אבל ממש נהניתי וראיתי שזה לוקח את המוזיקה לרמה חדשה של אומנות. ההופעה כמו שהיא מתפתחת מבחינת מה שאוגר מעביר באמצעים האלו כבר הפכה לחלק מההרכב שהוא לא פחות חושב מהמוזיקה, שאפילו משדרג אותה, ואוגר פשוט עושה פה משהו מדהים.
Skinny Puppy נחשבת לאחת המרכזיות והחשובות במוזיקה התעשייתית, אבל נראה שההגדרות של המוזיקה הכניסו את האנשים לסגירות מוזיקלית, איפה אתה רואה את העתיד של המוזיקה התעשייתית?
אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופה של עומס יתר תרבותי. זאת אומרת, אם תסתכל על סרטים תראה שמעט מאוד סרטים טובים יוצאים – אתה יושב ורואה סרט וזה פשוט גרוע. גם במוזיקה, הכל נכנס לקטע של "אנחנו חייבים לעשות את זה עד התאריך הזה... בתקציב הזה..." ואז כל ההייפ מסביב. היום כל ההחלטות האלה נעשות סביב כסף, וכל מקבלי ההחלטות עובדים על נוסחאות, כל הזמן מנסים לעבוד לפי נוסחה, ולדעתי זה הורג הכל, ובגלל שכל כך הרבה אנשים עושים מזה כסף שהמסר נעלם לגמרי, אותם אנשים, שהם אנשי עסקים, לא אמנים, מחליטים הכל, מאיפה תהיה ההופעה ועד כל דבר אחר. הכל מתוכנת כך שנלקח מאמנים הכח להיות יצירתי, והכל נבלע לתוך הנוסחאות. וכמובן, תחילת הרוקנרול, והאנשים שהקשיבו למוזיקה של שנות השישים, ומנסים למשוך עדיין היום אבל נבלעים עמוק לתוך הנוסחה. מזיזים הצידה את האנשים שעושים דברים חדשים ומתמקדים באנשים, אנשים שמנסים לשנות, למען אנשים שיכניסו את הכסף – וככה גם החברות מתייחסות לקהל ולאמנים – כמכניסי כסף. הולך להיות קשה בהרבה יותר ומאתגר הרבה יותר לעשות דברים חדשים ושונים בתקופה הזאת ולגרום לדברים להיות נגישים לרוב הציבור. ולמרות זאת, אנשים צריכים להמשיך לנסות דברים, למרות שלדעתי היום יהיה קשה יותר לפרוץ החוצה עם דברים חדשים. יש מעט מאוד דברים שאני שומע או רואה היום, שיש בהם אש של מקוריות כמו שהיה פעם. למשל, יש להקה בשם Lighting Bolt מאיזור בוסטון, וראיתי אותם לפני כמה שנים, והם גם מוציאים עוד מעט אלבום חדש. הם ביחד כבר משהו כמו שש שנים, ואני חייב להודות שכשראיתי אותם נדהמתי בפעם הראשונה בהרבה זמן וחשבתי לעצמי שהם אלה שסוחבים את הלפיד של מקוריות וכוח ביחד עם כנות ורצינות.
האם אמן צריך לשמור על עצמו במרחק מ"ההצלחה הגדולה", מהלייבלים הגדולים, כדי להישאר נאמן לעצמו (לדוגמה מה שקרה עם NIN)?
דווקא לי יש נקודת ראות שונה לגבי ניין אינץ' ניילז, ראיתי אותם בהופעה חיה לא מזמן, אחרי שלא ראיתי אותם מ-1988 כשהם הופיעו איתנו, והסתכלתי עליהם באותה צורה שבה הקהל שלהם מסתכל עליהם, וסוף סוף הבנתי שהם בעצם, ואני אומר את זה בצורה חיובית, ברוס ספרינגסטין של התקופה הזאת, עבור הילדים האלה. מוזר שהוא משתמש בבגדים השחורים ובתפאורה הכאילו תעשייתית אבל בעצם רוב האנשים יכולים להתחבר למה שהוא אומר, כמו ברוס ספרינגסטין – רק בחבילה אחרת. אני לא אוהב את ההמוניות, אבל אני, למשל, אוהב את Tool ודבר אחד שאפשר לומר עליהם זה שהם הלהקה היחידה שאני מכיר שמוציאה אלבום, מוכרת ארבע או חמש מיליון עותקים, מביאה 25,000 איש להופעה באיצטדיון ועדיין מוציאה מוזיקה ברמה אישית ומוזיקלית גבוהה, וגם שומרת על הכנות והכוח שלה. אבל זו גם, כרגע, הדוגמא היחידה שאני יכול לתת של איזון בין הצלחה גדולה ושמירה על מקוריות וכנות. אני חייב להודות שאם הייתה לי הבחירה, הייתי מעדיף להיות חלק מTool ולא חלק מNine Inch Nails.
לגבי האלבום החדש, התחלתם כבר להקליט?
כן, יש כבר אחת עשרה שירים שגמורים מבחינה מוזיקלית, ואנחנו עכשיו עובדים עם המפיק על הרעיונות שמסביב.
באלבום הקודם שיניתם את הצורה שבה Skinny Puppy נשמעו, מה הולך להית באלבום החדש?
אנחנו לא ממש יכולים לדעת לאן הוא יכול להגיע ואיך הוא ייצא, כולנו קורבנות של הוידיאודרום.
חמישה אלבומים שאתה מקשיב להם כרגע?
יש רק ארבעה שאני יכול לחשוב עליהם:
Lighting Bolt – כל מה שהוציאו
הרבה King Tubby
Damien Marlley – הוא לא מנסה להיות רגוע ולחגוג על העובדה שהוא הבן של בוב מרלי, פשוט מאוד מיליטנטי וחזק.
Mauslemgauze – Marooned – אחד הגדולים שלו. פשוט יצירת מופת מדהימה.
בישראל, ובירושלים בפרט, בגלל שאין קבלה של מוזיקה ששונה מהמיינסטרים, נראה כאילו הקהילה של המוזיקה השונה סובבת סביב עשרים אנשים שהם גם המוזיקאים וגם המאזינים.
רגע, אתם מדברים כרגע מירושלים?
כן
גם אנחנו התחלנו ככה, מסביב למגזין עצמאי וכמה להקות (אנחנו, Legendary Pink Dots), שעבדו ושמעו אחד את השני. אני מאוד אשמח לשמוע דברים שנעשים בישראל, וגם לבקר.
שכי פירו וליאור אשכנזי
