English

חדשות

מאמרים

ביקורות

ראיונות

אירועים

תמונות

קישורים

צור קשר

ראיונות

Kutiman
ראיון עם: אופיר קותיאל, הלוא הוא קותימאן
2008-03-13

ר: דבר ראשון, איך התחושה?
ק: מדהימה האמת. לגמרי. בחצי שנה האחרונה הכול מתפוצץ פתאום. זה התחיל בזה שיצא הדיסק. בהתחלה בכלל לא תכננתי להקליט אלבום, סתם עשיתי מוזיקה. בסוף היה תקליט. אחרי זה, זה המשיך בזה שבא לייבל גרמני שרוצה להחתים ואז פתאום זה יוצא בכל העולם. עכשיו זה בארץ מתפוצץ. מדהים, אני בחלום.

ר: הייתה לך תחושה כשסיימת את הדיסק שזה מה שיקרה?
ק: האמתי שממש לא. אתה יודע בלילה לפני שהולכים לישון היו חלומות כאלו, אבל אתה יודע זה חלומות, לא חשבתי שזה באמת יקרה. אבל מדהים, כל שבוע מקבל איזה עדכון פתאום נכנס ב- mtv , bet. אני בחלום, ממש.

ר: איך אתה מסתדר עם כל הלחץ והראיונות האלו פתאום, זה בערך איזה ראיון עשירי שלך היום לא?
ק: היום? משהו כזה. אני נהנה מזה. תראה, אם אתה מדבר עם בן אדם שבאמת מעניין אותו, או גוף שבאמת מעניין אותו, אז תענוג. בסופו של דבר זה לא שאני איזה מוצר שאני לא עומד מאחוריו. בסופו של דבר מראיינים אותי, וזה לגמרי בכיף.

ר: לא אותן שאלות כל היום? זה כבר הגיע לשלב הזה?
ק: (צוחק) השלב הזה, דבר איתי עוד חצי שנה נראה מה קורה.

ר: הייתה הופעת השקה בצרפת. איך היא הייתה, ואיך הגעתם להופיע שם?
ק: אפשר לקרוא לזה הופעת השקה, אבל הופעת השקה היא מבחינתי ביום שבת. בצרפת הייתה חוויה מדהימה, בית ספר מדהים, הרבה דברים. אבל ההשקה אמיתית מבחינתי היא ביום שבת בברזילי.
לצרפת הגענו כי מישהו הזמין אותי להופיע שם. לא היה מספיק כסף לקחת את כל ההרכב אז נסענו אני, שחם וקרולינה והצטרפו אלינו שמה איזה שמונה נגנים מהרכב קיים. עשינו חזרות, והופענו.

ר: ואיך נראה ההרכב של שבת?
ק: התחושה איתם מדהימה. זה לא שעשינו עוד אלפי חזרות והכול סגור ויודעים ממש הכל עד הסוף וזה. אבל זה פשוט נגנים מדהימים אחד-אחד. חשבתי על זה, ישנתי על זה ובחרתי אחד-אחד. וכבוד שהם בכלל באים לנגן איתי. אני מתרגש לנגן עם האנשים האלה. נגנים מדהימים ויש להם המון input להרכב. זה לא שאני צריך לבוא לחזרות ולהגיד "תעשה ככה וככה", בעיקר יש לכל אחד את הצבע שלו ואת העניין שלו שבמיוחד בגלל זה בחרתי אותם.

ר: אתה מאמין שההופעה היא בעצם להביא את הדיסק לבמה? או שעל הבמה זה אינטרפרטציה אחרת?
ק: תראה, זה תופס גם אם ננגן בדיוק אותו דבר כמו שזה מוקלט בדיסק, זה עדין ישמע אחרת. הדיסק זה לא להקה יש שם הרבה חיתוכים. זו לא אותה להקה שמנגנת על הדיסק מנגנת על הבמה. גם אם מנגנים אחד לאחד, זה נשמע שונה. הנגנים לומדים פחות או יותר את המבנה, ולכולם שם יש את הידע המוזיקלי ורקע שמכירים פאנק, רוק וכל אחד נותן את שלו, בתוך המסגרת של המבנים. זה יוצא שונה אבל אני מאוד מבסוט. זה מגניב אותי לשמוע את זה בחזרות. לשמוע את זה מקבל זווית אחרת.

ר:את הדיסק עצמו הקלטת ברובו לבד, איך זה לשמוע פעם ראשונה הרכב מנגן מה שיש לך בראש?
ק: מדהים. חזרה ראשונה הייתי על סף בכי. לא האמנתי שזה קורה. מדהים.בשבילי זה התרגשות גדולה.

ר:איך אתה רואה את הקליטה של האלבום בארץ לעומת חו"ל?
ק: בארץ בשבילי זו ההפתעה הכי גדולה. באירופה, שמה הוא גם יצא שם קודם, אז גם התחיל שם קצת עניין קודם ואמרתי אולי עוד יקרה פה איזה משהו. ובארץ אמרתי, פאנק פסיכדליה, מי ישמע את זה? אולי כמה אנשים. אבל מנגנים את זה בגלגל"צ.
זה נהייה ה- under של דווחי תנועה בגלגל"צ. אם היית אומר לי את זה לפני שנה הייתי צוחק עלייך. אבל אני מאוד מאוד שמח מזה. כי גם עם כל מה שקורה בעולם, פה אני חי, ואני מאוד שמח שיש פה תגובות טובות ואנשים מגיבים.

ר: אם תהיה לך נגיד את האופציה, לפתח את המוזיקה שלך בשאר העולם, או בארץ. בשניהם יש לך במה, מה ההעדפה שלך?
ק: אני חושב שבסופו של דבר זה קשור לאיפה אני גר. כי בסופו של דבר אני גר כאן. אני עובד פה, והלהקה מפה, וזה עניין מסובך להטיס להקה, שבעה אנשים לעולם, זה די מסובך. אני אומר נראה מה יהיה. זה גם לא כל כך החלטה שלי, אני לא יכול להחליט עכשיו שאני רוצה להצליח באנגליה. אם אתה רוצה להצליח באנגליה, אז תארוז את הבית, תטוס ותראה מה יהיה. אין מקום בעולם שאני יכול להגיד "אני בא" ויפרסו שטיח וזהו.

ר: מתי התחלת בעצם עם הפאנק? בעצם באלבום אין תחושה שמדובר במישהו ששמע קצת פאנק, שני דיסקים של ג'יימס בראון. שמע קצת psych rock ואמר "יאללה זה מה שאני מנגן". נשמע כאילו יש הבנה אמיתית של הסגנונות שהאלבום נוגע בהם ולא ניסיון לשחזר גימיקים של אנשים אחרים.
ק:דבר ראשון תודה, את האמת כל הפאנק, אפרו ביט, רוק וזה, האמתי שהכרתי פעם ראשונה לפני חמש שנים בערך. לפני זה לא הכרתי ג'יימס בראון, ולא פלה קוטי, ולא קינג קרימזון. ממש רק גלגל"צ וקצת רגאיי. כשנחשפתי לזה תודות לסאבו, הוא הביא לי ארגז מלא דיסקים ואמר לי קח ילד שמע את זה, תלמד. ברגע ששמעתי את זה עף לי המוח. בערך באותה תקופה כשהתחלתי לשמוע את זה קיבלתי המון השראה מהסטייל ודווקא כן נכנסתי באותה תקופה בטווח של חצי שנה שקיבלתי את המוזיקה, נכנסתי לאולפן שהיה בבית, והתחלתי לשפוך את כל ההשראה שקיבלתי מכל הדברים. אני חושב שהשילוב זה בגלל שזה היה מצד אחד פאנק, מצד שני רוק, באמצע אפרו ביט. מלא מוזיקה חדשה שלא הכרתי שנחשפתי אליה במכה אחת. זה לא היה דווקא פאנק. זה הכול נכנס ביחד. מפה הגיטרה, מפה התופים כזה. כל ההשפעות שעשו את המרק הזה.

ר:ומאיפה הידע המוזקלי? נגינה, הקלטות...
ק: כשהייתי ילד למדתי קצת פסנתר, אבל האמתי שאני לא זוכר מזה כלום. בעיקר למדתי עם השנים. הייתי מנגן עם עצמי גיטרה פסנתר, קצת תופים. הייתי מנגן בלהקות קצת אז הייתי לומד גם מזה. אבל אני לא מאסטר בשום כלי. לא מחשיב את עצמי בתור איזה נגן. אני יודע מספיק בשביל לעשות את המוזיקה שלי, למרות שלפעמים אני כן נתקע טכנית או משהו, ולא מצליח לעשות משהו שאני רוצה לעשות וצריך להתפשר.

ר: וההחלטה לעשות הכול לבד?
ק: זאת לא הייתה ממש החלטה כמו שזאת הייתה עובדה. אתה יודע, אני לבד בבית, באולפן מה אני אתחיל להקים להקה, חזרות ולקחת אותם לאולפן? זה מה שאני אוהב לעשות. פה אני מקליט גיטרה, ויש עוד ערוץ, אולי אני אקליט כבר את הבאס... וככה, בשבילי זה הכיף הכי גדול, לשבת בבית ולשחק עם הדברים, לשחק עם כל זה, מת על זה.

ר:איך מתחיל אצלך קטע?
ק: בדרך כלל תופים. אין לי בבית אופציה להקליט תופים. אז מדי פעם שיוצא לי אם נגיד אני בסשן באולפן או משהו אחר, או אצל חבר שיש לו, אני מקליט ערמות של תופים, מעברים, גרובים. זה שוכב אצלי בהארד דיסק ולרוב כשאני רוצה להתחיל איזה קטע אני מחפש שם, בודק מה יש. מוצא איזה גרוב ומתחיל לעבוד עליו. מלודיות וזה, בדרך כלל בשירותים או במקלחת. במקלחת בעיקר. בדרך זה יוצא, ואז אני לא זוכר את זה, וכשאני מנסה להיזכר כבר יוצא משהו אחר.

ר:הייתה החלטה מודעת להיות מוזיקאי?
ק:בדיוק לפני כמה ימים חשבתי על זה; היום כשאני חושב על זה, אני לא יודע אם הייתי עושה את ההחלטה הזאת, אבל זה היה כאילו ברור לי, מגיל מאוד מאוד קטן, גיל 10 רוצה לעשות מוזיקה. בגיל 16 לא הבנתי איך לא כל האנשים בעולם רוצים להיות מוזיקאים. איך יכול להיות שבנאדם הולך לעשות משהו אחר ודווקא עכשיו המון דברים מאוד מעניינים אותי. יכול להיות שאם הייתה לי את המודעות שיש לי עכשיו בגיל 16, יכול להיות שהייתי עושה משהו אחר. המון דבר מעניינים אותי. אבל אז אתה לא חושב על כסף, רק מוזיקה מעניין אותי וזה. אני חושב שלא משנה מה הייתי בוחר לעשות, זה היה קשור באומנות.

ר: אתה מתעסק בעוד סוגי אומנות?
ק: אני עושה אנימציה, הייתי מצלם, מצייר. אבל אנימציה זה הדבר היחיד שאני עושה מקצועי חוץ מהמוזיקה. אבל אתה יודע, בשבילי היצירה היא ממש בהמון דברים. אפילו אם זה לבשל וכאלה, לפעמים מרגיש את אותה תחושה שאני מרגיש במוזיקה בהמון דברים. קומפוזיציות, אפילו אם זה לסדר את הבית.

ר: אם מסתכלים על שוק המוזיקה הישראלי, יש שני רבדים: יש את רובד המיינסטרים, דמויות פופ למיניהן, ויש רובד שהוא נגיד...יותר אומנותי. באמת הפאנק, פולק והדברים האלה. מעין תרבות מוזיקה לעומת שוק מוזיקה. איך אתה רואה את ישראל מבחינה אומנותית, מבחינת העדפות מוזיקה בארץ?
ק: תראה, אני חושב שבאמת רוב האנשים אוהבים, נקרא לזה מיינסטרים, אותם אומני פופ. אני אומר שאי אפשר להתווכח עם זה. אם זה מה שרוב האנשים רוצים מי אני שאגיד להם אחרת? "מה אתם מדברים, זה לא זה, אתם צריכים לשמוע פאנק וכל זה". אני חושב שזה ככה בכל תחום, אם תשאל אותי בתחום שאני לא מבין בו ואני אגיד לך את דעתי עליו, יבוא מקצוען בתחום הזה ויגיד "איזה טיפש, איך הוא אומר את זה?".לדוגמא מכוניות. אני הולך לבחור אוטו, יבוא מקצוען ומבחינתו יגיד "אתה לא מבין כלום, אתה טיפש כמו כולם".
כשהייתי בן 16, 18, כעסתי על זה המון, מה זה הכוכב נולד הזה, מה זה כל זה? בימינו אני אומר כל עוד יש מוזיקה ויש יצירה וכל עוד עושים מוזיקה, אני אומר סבבה להכל, ויש מקום להכול. אני מאמין שפאנק וגרוב לא יהיו פה מיינסטרים. זאת עובדה, או שאני אקבל אותה או אתבעס ממנה תמיד.

ר: אם נגיד עכשיו גלגל"צ מחליטים שפאנק, פולק, סול ודברים כאלו זה מה שהם משמיעים הכי הרבה, אתה חושב שזה היה משנה את המצב? זה היה אולי הופך את הסגנונות האלו למיינסטרים? זאת אומרת, הרדיו מכתיב מה הקהל אוהב או שהקהל מכתיב לרדיו מה הוא ישדר? .
ק:זאת שאלה פילוסופית, באמת אין לי תשובה על זה. אני לא יודע, אני חושב שאם הייתי חייב לענות על זה, הייתי חושב שזה מוכתב ע"י אנשים. בסופו של דבר מוזיקה, לרוב האנשים, זה לא כמו שמוזיקה זה לי, למוזיקאים, או אנשים שממש אוהבים מוזיקה. בסופו של דבר הם רוצים איזה פזמון, איזה רגש שיכול להיות לפעמים אמיתי, לפעמים מזויף. מעין ריגוש כזה בלי יותר מדי להתעמק ולחפור. אני חושב שמוזיקת מיינסטרים עונה על הצורך. צריך איזה פזמון שיתקע בראש, משהו נעים.
אמא שלי היא אחלה דוגמא לקהל רחב. בבית אף פעם לא היה מוזיקה מעבר לרדיו. אני תמיד בא ואומר לה, אמא, את לא מאמינה, אני מוציא אלבום בלייבל גרמני וזה. ואז היא תמיד באה בדוגמאות "אתה חייב לשמוע את זה וזה" ומביאה לי איזה גולדן גיטר, כל מיני easy listenings כאלה ופעם הייתי נלחם אתה ראש בראש בזה. עכשיו אני מבין שוואלה, כנראה לא כולם מחפשים אותו דבר במוזיקה.

ר: מה אתה שומע בימינו?
ק: האמתי שאני כבר שנה שומע 106FM. חוץ מזה לא יצא לי לשמוע כלום, פשוט שנה כבר לא הכנסתי דיסק למערכת. זה פותר לי את הבעיה של מה אני אשמע עכשיו. אין להעביר אין לעצור. זה כל הזמן שם. בשנה האחרונה, זה בעיקר מה שאני שומע. יש שם בערך הכל. אם זה טכנו, פאנק, רגאיי.

ר: לגבי דיסקים, מבחינתך, בשיא הדמיון, מה אתה חושב שעתיד הפורמט?
ק: מוות אני חושב. הוא כבר גוסס, מכירות דיסקים רק הולכות ויורדות. זה לא מדאיג אותי. מוזיקה תמיד תהייה, יוצרים, יצירה. אם זה על דיסק או בתור 0101, תקליט - לא ממש חשוב על מה זה יהיה.

ר: אם אומרים לך שיש את האופציה שמישהו ישמע את המוזיקה שלך רק אם הוא יצרוב אותה?
ק: מבחינתי בכיף. אם אני פותח סולסיק ואני רואה הרבה מוזיקה שלי להורדה, אני מאושר. אני אומר מוזיקה, זה מוזיקה. אני עושה מוזיקה במטרה שהיא תתפזר בעולם כמה שיותר מהר ויותר רחב, יותר טוב. יש אנשים שיכעסו לשמוע אותי אומר את זה. אבל שיכנסו, שיורידו. העולם משתנה ואני לא יכול לעצור את זה. כל עוד זה מגיע ליותר אנשים, זה ותר טוב לדעתי.

ר: ואתה בתור צרכן מוזיקה?
ק: אני מוריד, אילוצים...אתה יודע. תראה, זה מצחיק, יש מישהו בימינו היום שלא מוריד? יש אנשים שסחטיין עליהם, וכל אחד והבחירה שלו אם ללכת לקנות וזה, סחטין עליך. רוב החיים לא היה לי כסף לקנות מוזיקה. גם עכשיו אין כל כך הרבה כסף לקנות מוזיקה, וזה דבר יקר. אם עכשיו מה שיעמוד ביני לבין לשמוע מוזיקה, זה אידיאולוגיה של לקנות דיסקים אז פאק על האידיאולוגיה. אני רוצה לשמוע מוזיקה, ואחרי זה שיורידו מוזיקה לי. אין לי בעיה עם זה, כי גם אני אומן שעושה מוזיקה וגם אותי מורידים.
מדהים אותי לראות אנשים שאוספים את זה והכל, ויש אנשים כמו סאבו ורוב, ואגוזי, שהם אנציקלופדיה שיכולים לספר לך על כל אומן. אני פחות מתחבר לזה, זה לא עושה לי כלום לראות חנות תקליטים. אבל אני מסתובב עם אנשים שאני צריך לתפוס אותם באוזן אם עוברים ליד חנות תקליטים. אבל זה מדהים אותי לראות אוספים. קיר שלם של דיסקים, תקליטים וזה.

ר: היום היה לך ראיונות ב- Timeout, MTV וכל אלו...ובסוף היום, חוזרים לת"א הישראלית. הרגילה. יש איזשהו פער בתחושה? בזמן שאתה עושה את כל הדברים האלו, דברים מתפרסמים בעולם, ושאר הזמן פתאום ת"א. אתה מרגיש את הפער?
ק: אממ...כן, אני מרגיש את זה, ואני מת על זה גם. מת על ת"א. לא יצא לי להיות בהרבה מקומות בעולם, הייתי בספרד קצת , בצרפת ובארה"ב הייתי קצת בתור ילד. אז אין לי כל כך לעשות רפרנס. אבל אני אוהב את ת"א ואת ישראל. אני בת"א איזה 7 שנים. מת עליה עם הטוב ועם הרע. ויש משניהם. אני אוהב את זה מאוד, השכונה, והאהלן אהלן. ועל החום הזה והחוסר פוליטקלי קורקט.

ר: איך היציאה של התקליט והביקורות שאתה מקבל משפיעה עליך כיוצר? מוסיף לחץ? מוריד לחץ?
ק:את האמת שזה אישו שאני עכשיו מאוד מתעסק בו בראש. זה קטע, לקבל את כל הפידבק הזה, ואת כל הראיונות וביקורות וזה, ואנשים. זה הכל מהכל. לפעמים זה מלחיץ וזה לוקח את האגו ועושה לו מסאז. זה בקלות להישכב אחורה להגיד איזה תענוג המסאז' הזה ולהתענג על זה ולהיכנס לסרט. אתה יודע, לפני כל הסיפור הזה, זה היה נראה לי כאילו סתם אנשים נכנסו לאגו טריפ. עכשיו אני רואה שלא שמים לב לזה בכלל שזה יכול לקרות. פתאום אומרים לך "אתה מדהים, אתה מדהים". זה קצת מלחיץ ולפעמים זה גורם לך לעצור ולחשוב מה בכלל מדברים פה? כולה עשיתי את הדיסק הזה בכלל לא חשבתי מה אני עושה. בעיקר מנסה להתרכז, באמת ליהנות מכל מה שקורה. מכל מה שעובר עליי עכשיו. לנסות כל הזמן לזכור שהדבר שמניע את כל זה, זה היצירה...וזה בעצם הדבר שאני הכי אוהב. עם כל הללכת ולהצטלם וראיונות עם זה, בסופו של דבר אני הכי אוהב להסתגר בבית לבד, בלי טלפון, בלי כלום, לשבת על המחשב ולעשות מוזיקה...ו.. כן, זה קצת מלחיץ.

ר: אתה קורא ביקורות, ראיונות וכל זה?
ק: כן אני קורא, אני משתדל לאסוף הכל. אני חושב שאת הכול כמעט אני קורא.

ר: אני לא נתקלתי בינתיים באף ביקורת רעה על האלבום שלך. יש לך פחד כלשהו למה יקרה אם תיתקל בביקורת רעה?
ק: האמתי שעכשיו קיבלתי כל כך הרבה ביקורות ודברים מדהימים שאני לא מפחד שעכשיו תבוא איזה ביקורת רעה. קיבלתי כל כך הרבה טוב. אבל אני באמת מנסה להישאר ולזכור כל הזמן שלעשות את המוזיקה בשביל עצמי, ולא בשביל ביקורות. מתישהו הרי זה יתהפך. יגמר ההייפ, ירד כל הבלאגן אם זה עכשיו, עוד שנה, עוד עשרים שנה. מתישהו יגידו, הקותימאן הזה היה סבבה. הייתה לו תקופה אבל זה פעם. אז אני מנסה להישאר ולהגיד תודה על כל הביקורות והתענוג, ואיזה כיף שאנשים אוהבים את זה. אבל לזכור שאת היצירה אני עושה מתוך יצר, ומתוך משהו שאני הכי בסופו של דבר הכי אוהב לעשות. אני עכשיו עובד על תקליט שני, וכל הזמן יש לי בראש "מה יגידו" ואני מנסה להתעלם מזה, ואני מנסה להתחבר למקום שאני הכי אוהב ליצור בו ומה שיהיה יהיה. קל לי להגיד את זה עכשיו. אבל אם אני אוציא תקליט שני ויקטלו אותו, אני לא יודע מה אני אגיד אז.

ר: ליריקה וכאלו, מאיפה זה בא?
ק: בתקליט הזה, רוב מה שדקל שר הוא כתב הכול. והוא מדהים באמת, הכול במקום.
הקלטתי את התקליט הזה אחרי שהייתי שנה בג'מייקה, וראיתי זמרים שנכנסים לך לאולפן אומרים Play the rhythm ושרים על זה והייתי בהלם מהם. דקל הדהים אותי עוד יותר. נגיד בג'מייקה עושים שיר, והוא מדהים, אבל כל השירים בערך מתעסקים אותו דבר, אותם מילים. דקל נכנס לאולפן, שומע מוזיקה, ויכול לכתוב על זה שיר במקום, מדהים, גם עם קרולינה היה מדהים לעבוד, וגם שחם. חלק מהטקסטים אני כתבתי, אבל את רוב השירים, דקל וקרולינה כתבו.

ר: יש לך אומן שממש היית רוצה לעבוד איתו, dead or alive?
ק: האמת שעם הלהקה שלי, ואני אומר את זה בשיא הכנות. אין לי את הרצון הזה לעבוד עם אנשים. גם אם המוזיקה שלהם הופכת אותי, אין לי כל כך את הרצון הזה. הרבה פעמים אתה משוגע על מוזיקה של מישהו, בסופו של דבר הבנאדם עצמו לא מגניב. אם הוא לא מגניב, אז מבחינתי זה שני דברים שונים, הוא והמוזיקה שלו. אם היו שואלים אותי אם אני רוצה לנגן עם הביטלס, ג'יימס בראון וכאלו, אני לא בטוח שהתשובה המידית שלי הייתה כן. בסופו של דבר מתחת לכל הזה, לכולם יש חיים, וכולם בני אדם ולכולם יש באסות. כל אחד הולך לשירותים בבוקר. אתה יכול להיות הכי מבואס בעולם ועדיין להיות הביטלס. הרבה יותר חשוב לחיות, ולהיות שמח עם החיים.

ר: אם עכשיו בא אליך ילד בן 16, ואומר לך שהוא רוצה לעשות מוזיקה והוא לא יודע מאיפה להתחיל ומה לעשות עם עצמו.
ק: הייתי אומר לו תמשיך עם ההתלהבות. תראה, יש מקרים של ילדים שהם בהתלהבות והם באמת מוכשרים וזה. ויש ילדים עם התלהבות שהם פחות מוכשרים ואני לא יודע אם יקרה איתם משהו. אני לא יודע אם יש לי את היכולת הזאתי לזהות את זה. אבל הייתי אומר, לך עם זה, תמשיך לעשות מה שאתה רוצה.

ר: מהי הנקודה שבה תגיד לעצמך: "הגעתי לאן שרציתי"?
ק: זו גם שאלה פילוסופית. אני חושב שאין דבר כזה. האמת שהיו לי כאלו, שכבר עברתי אותם ואז הבנתי שאין דבר כזה. זאת אומרת, אני אופיע איפה שאני אחליט שאני רוצה להופיע, ולמחרת אני אקום ואגיד אוקיי מה עכשיו? את הנקודה הזאת אני מנסה למצוא בכל דבר. אם זו הופעה בברזילי, חזרות, כשאני יושב לעבוד על שיר. עברתי מזמן את הנקודות שהיו לי, ואז הבנתי שפשוט אין נקודות כאלו באמת. לאן שאני לא אגיע, אני אגיע ואגיד, הגעתי מה, זהו?

תודה רבה לאופיר "קותימאן" קותיאל על הראיון ועל הזמן שהקדיש לי.
רועי פוברצ'יק