ראיונות
Porcupine Tree
ראיון עם: סטיבן ווילסון - סולן, גיטריסט וכותב השירים העיקרי של להקת Porcupine Tree
2007-06-26
באמצע סיבוב ההופעות של האלבום Fear Of A Blank Planet המוח היוצר מאחורי Porcupine Tree , סטיבן ווילסון, קפץ לארץ לביקור קצר. ביום שלישי בערב, בבית קפה קרוב לביתו התל אביבי התיישבנו לנהל את הראיון הבלעדי הזה.
האלבום החדש "Fear Of A Blank Planet" הוא אלבום קונספט בנוי ומוצהר. איך היית מסכם את הרעיון מאחורי האלבום?
בעיקרון האלבום משקף את הדאגות שלי כלפי הדור הצעיר יותר בימינו. דור שגדל בתקופה של כמויות של מידע זמין, חי דרך ג'אדג'טים ויכול להוריד הכול דרך האינטרנט – מוזיקה, סרטי, מידע, פורנוגרפיה. הכול זמין דרך האינטרנט. הדאגה כיצד כל זה משפיע על איכות הסקרנות של האדם. אני מאמין שסקרנות היא אחת התכונות הכי חשובות במין האנושי. בלי סקרנות אף פעם לא היינו מחפשים מה נמצא מתחת לפני השטח. הרבדים, והעומקים השונים שיש במוזיקה לדוגמא. איך הכמות המוגברת של מידע משפיע על סקרנות הילד מחוץ לחדר השינה שלו. הפחד שלי הוא מהפוטנציאל של הדור הזה להיות ריק מתוכן. או בצורה יותר רומנטית, האם לאותו דור צעיר יש את אותו מושג של נשמה?
יש בו המון התייחסות לדרך בה אנשים צורכים את המוזיקה שלהם בימינו, ובכללי התייחסות לתרבות הצריכה של אנשים בימינו - מה אתה חושב שהעתיד טומן מהבחינה הזו?
קשה לומר. זה הזמן הנורא ביותר שתעשיית המוזיקה ידעה לאורך ההיסטוריה, וזה דבר שכולם מסכימים עליו, אמנים, לייבלים, וכל מי שמעורב בתעשייה בעצם. אני מאמין שבסופו של דבר מה שיקרה זה שמוזיקה מוקלטת תהפוך להיות דבר שאף אחד לא ישלם בעבורו, אנשים יצפו לקבל אותה בחינם. כבר עכשיו המון אנשים חושבים שזה לא הגיוני לשלם עבור המוזיקה שהם צורכים. מה שיקרה זה, שמוזיקה מוקלטת תהפוך להיות פרסומת להופעה החיה. אני כבר רואה את זה קורה בהופעות של Porcupine Tree, ההגעה להופעות גדלה יותר ויותר, ומכירות הדיסקים גדלות, אך לא ביחס ישיר. אנשים מכירים את הלהקה דרך הורדות באינטרנט בחינם, אבל מוכנים לשלם עבור ההופעה.
לתופעה הזאת יש גם צד חיובי, כי זה אומר שהלהקות שמנגנות על כלים חיים, ויכולות להחזיק הופעה חיה טובה ישרדו. לעומת זאת, כל מיני תוצרי פופ, לדוגמת בריטני ספירס לא ישרדו. אלו הם זמנים מעניינים, כי גם מצד אחר, המוזיקה הפכה להיות משהו יותר זמין בימינו, ונהיית חלק יותר ויותר אינטגראלי בחיים של אנשים, במיוחד עכשיו שכמעט לכל אחד יש אייפוד.
אלכס ליפסון (מ- Rush) ורוברט פריפ (מ- King Crimson) מתארחים באלבום החדש. איך נוצר שיתוף הפעולה הזה?
שמעתי שאלכס מעריץ של Porcupine Tree דרך ראיון שהוא עשה עבור המגזין "classic rock". המראיין שאל אותו לגבי להקות רוק מתקדם מהגל החדש ומושפעות מ-rush שהוא אוהב. הוא ציין במיוחד את Porcupine Tree, בעקבות זה יצרתי איתו קשר דרך המראיין, שגם ראיין אותי ממזמן, ושאלתי אותו אם הוא יהיה מעוניין להתארח באלבום החדש, והוא הסכים בשמחה.
רוברט פריפ מופיע איתנו כבר כמה זמן מה, ככה שאנחנו ביחסים טובים. בשבילנו זה היה מובן מאיליו שאנחנו רוצים אותו באלבום הזה.
איך זה מרגיש לדעת שיש ענקי רוק מתקדם מהגל המקורי המקבלים את Porcupine Tree בכזאת אהבה למורשת שלהם?
מדהים, אני מרגיש כבוד גדול לדעת שמוזיקאים שאני גדלתי עליהם אוהבים את המוזיקה שאני עושה. מכל הדברים שיכולתי להשיג כמוזיקאי, הכבוד הכי גדול הוא לדעת שאותם מוזיקאים שגדלת עליהם אוהבים את המוזיקה שלך באותה רמה.
בהסתכלות אחורה, מה דעתך על האלבום הקודם שלכם, Deadwing?
אני חושב שזה אלבום טוב. האמתי שאני מאוד מאושר מכל שלושת האלבומים האחרונים. אני חושב שהם האלבומים האהובים עליי של Porcupine Tree. אני חושב שמאז שגווין (Gavin Harrison, מתופף הלהקה) הצטרף, והשפעות המטאל בלהקה יוצאות יותר החוצה, הסאונד של הלהקה יושב עד הסוף ומרגיש יותר נכון. הוא יותר אנרגטי, יותר חי.
אני חושב ש- In Absentia, האלבום שיצא לפני Deadwing היה יותר מוצלח, בעיקר כי ב- Deadwing חברות התקליטים לחצו עלינו לשים שירים שיהיו גם מתאימים להשמעות ברדיו, וזה גרם לכך ששירים שלא הייתי שם באלבום הגיעו אליו. לעומת זה באלבום החדש, Fear Of A Blank Planet, אף שיר לא נכתב במחשבה על השמעות ברדיו, והאמתי שגם אף שיר לא ממש מתאים מבחינת אורך.
איך היית מתאר את FOABP מוזיקלית?
האמתי שלא הייתי מתאר. אני נגד להכניס את המוזיקה של Porcupine Tree לקטגוריות מוזיקליות מוגדרות. קטלוג של מוזיקה כולא אותה בתוך הז'אנר אליו היא משויך. שמעתי את שקטלגו אותנו כלהקת רוק, להקת רוק מתקדם, מטאל, פסיכדלית ויש עוד הרבה דוגמאות. אבל אני חושב שהייתי מתאר את המוזיקה שלנו כמוזיקת רוק שמאוגדת בקונטקסט של אלבום. מוזיקה שמנסה להגיע למשהו מעבר, יותר אפי זאת המילה אולי.
אתה ידוע כאמן שמשתנה המון בהתאם למוזיקה שאתה שומע. ושאתה מקשיב להמון להקות וסגנונות מוזיקה שונים כל הזמן. איזה להקות או אלבומים אתה חושב שהשפיע עליך ב- FOABP?
אני לא יודע מה לומר. כתיבה היא דבר מאוד תת-הכרתי. אני חושב שהמוזיקה לאלבום נכתבה בעיקר כהשראה מהמילים ומהקונספט של האלבום. אולי נכון להגיד שכל דבר שאני שומע, באיזשהו מובן תת-הכרתי משפיע על הכתיבה שלי; אני לא יכול לשים אצבע על גורם מסוים. חוץ מהשיר האחרון Sleep Together שרציתי שיישמע כמו
NIne Inch Nails, עם ג'ון בונהם על התופים והפקה של
Massive Attack. חוץ מזה, לא הייתי מודע ממש להשפעות על הכתיבה שלי.
אני זוכר שהתחלת לכתוב את FOABP בזמן שעבדת על האלבום השני של Blackfield פה בישראל. אתה חושב שהעבודה על Blackfield השפיע על סגנון הכתיבה לאלבום של Porcupine Tree? בשירים כמו My Ashes לדוגמא?
האמתי שאת המוזיקה ל- My Ashes כתב רי'צארד ברברי (קלידן הלהקה).Blackfield השפיעה על Porcupine Tree במובן שהיא שיחררה אותי בצורה מסוימת.
באלבומים של Porcupine Tree תמיד היו שירים קצרים יותר, עם יותר אוריינטציה לשיר מאשר לאלבום כולו. בימינו השירים האלו כנראה יופנו לאלבומים של Blackfield; שירים כמוLazarus מהאלבום הקודם למשל, שיכל בקלות להיות ב- Blackfield. אז במובן הזה, זה שיחרר אותי. זה הפך את המוזיקה של Porcupine Tree ליותר טהורה, יותר ניסיונית באיזשהו מקום ויותר בנויה משירים ארוכים ומשויכים לקונספט האלבומי.
כתבת חלק מהאלבום בארץ, חלק לאורך סיבוב ההופעות. הריחוק משאר חברי הלהקה בטח הקשה על האלבום להיות מאמץ קבוצתי. איך תהליך הכתיבה נעשה בסופו של דבר?
כתבתי את השיר הארוך Anesthetize ואת רוב האלבום בארץ בסביבות פברואר בזמן ההקלטות של Blackfield. זה היה די מרענן לכתוב מוזיקה במדינה שונה.
באנגליה רי'צרד כתב את My Ashes וביולי הלהקה נפגשה וכתבה עוד ארבע שירים שמתוכם נכנס אחד. שלושת השירים האחרים יצאו ב-EP שיצא יותר מאוחר השנה. האורך המשותף של שלושת השירים האחרים הוא בערך 25 דקות, ובוודאי יתווספו לזה חלקים מהקלטות שעשינו ל-BBC לקידום האלבום, כך שביחד האי.פי יהיה בסביבות ה-40 דקות של מוזיקה.
Porcupine Tree שיחררו השנה את הדי.וי.די הראשון שלה "Arriving somewhere…" , ו-Blackfield עומדת לשחרר די.וי.די בשנה הבאה; אתה נהנה לראות די.וי.די של הופעות חיות של להקות אחרות? האם מושך אותך ליצור די.וי.די תיעודיים של סיבובי הופעות שונים, מאחורי הקלעים וכו'?
בעיקרון אני לא אוהב לראות די.וי.די של הופעות חיות. זה תמיד מלווה בתחושה שזה לא יכול להחליף את ההופעה החיה האמיתית, ולרוב אני מוצא את עצמי בסוף מתחרט על כך שלא הייתי בהופעה האמיתית. אני חושב שאנשים יהנו הרבה יותר בהופעה של Porcupine Tree מאשר בצפייה בדי וי די שלה.
מצד שני, אני גם יודע שזה לא אפשרי לכולם להגיע להופעה מכל סיבוב הופעות שלנו, אז זה נחמד שאפשר להוציא תיעוד כלשהו של ההופעה ולספק סוג של טעימה מחוויית ההופעה שלנו. אני חושב שננסה להוציא תיעוד של כל סבב הופעות שנעשה, למרות שעשייה של די.וי.די היא עסק גוזל זמן והרבה עבודה קשה. אם חשבת שלהקליט דיסק זה קשה, פה יש לך גם את האספקט הויזואלי וגם המוזיקלי לדאוג לו.
האלבום השני של "Continuum" יוצא בחודש הבא, מה אתה יכול לספר עליו?
זאת יצירה מאוד איטית, דום מטאל עם טקסטורות אמיבאנטיות שמאפיינות את הפרויקט של Continuum מרחפות מעל הכל. האלבום מאוד מושפע מ-
Sunn O))) , מאוד מושך הכול לאדמומיות, מאוד איטי.
איזה עוד פרויקטים נמצאים בתכנון?
בתקווה הפרויקט עם מיקל אקרפלדט של
Opeth; כנראה שמייק פורטנוי יהיה על התופים, הכיוון המוזיקלי הוא כבד יותר מ-Porcupine Tree אבל כבד פחות מ- Opeth.
בנוסף אני גם מתכנן להוציא את האלבום סולו הראשון שלי תחת השם סטיבן ווילסון. יש לי שירים שלא מתאימים מוזיקלית לאף אחד מהפרויקטים שלי. חלקם יותר קצרים ונינוחים, חלק יותר שאפתניים. אולי אני גם אעשה רמיקס לגרסאות הכיסוי ששחררתי. אני חושב שיש שמה כמה טובות במיוחד, לדוגמא השיר של
אלאניס מוריסט Thank U.
לצערי אלו קטעים שאף פעם לא היו נגישים מדי לקהל מכיוון שהיו למכירה בעיקר דרך שירות ההזמנות באי מייל שלי, והייתי רוצה שיותר אנשים ייחשפו אליהם.
את מופיע באלבום החדש של Dream Theater, הקרוי Systematic Chaos- איך הגעת לזה?
אני מופיע שם לרגע קצר מאוד. אני לא מעריץ גדול של המוזיקה של Dream Theater, אבל הם חברים מאוד טובים שלי. מייק צלצל אליי וסיפר לי על שיר שלהם בשם Redemption; בעיקרון מה שהיה בשיר הוא שאנשים מתנצלים על דברים שהם עשו. הצעתי לו בתור בדיחה שאני אתנצל על הזלזול במוזיקה שלהם ועל זה שאמרתי עליהם דברים לא מחמיאים בתקשורת. הוא חשב שזה רעיון מצוין, ומצאתי את עצמי מתנצל בפניהם באלבום שלהם. אני חושב שזה יוצא קצת מצחיק. זה שיר יפיפייה לדעתי.
קהל המעריצים שלך השתנה מאוד מאז In Absentia ועד היום. מה אתה חושב שגרם לשינוי?
זה די פשוט, האמת. העובדה שהסאונד של הלהקה הפך להיות יותר מטאלי הביאה קהל צעיר יותר ללהקה, זה מה שאולי גם גרם לכמה מעריצים וותיקים יותר להתרחק.
כשאתה כותב מוזיקה, אתה אי פעם חושב על להשיג קהל חדש, או מה הקהל הוותיק של פורקיופיין טרי חושב על המוזיקה חדשה?
בהחלט לא. אני נשאר נאמן לרעיונות המוזיקליים שלי. אני חושב שאם אתה לא מרגיז, או לפחות "מאכזב" קצת מעריצים ישנים אתה כנראה עושה משהו לא נכון.
להקה צריכה להתקדם ולגדול עם הזמן. ולצערי תמיד יהיו מעריצים שלא אוהבים את החומרים החדשים. אבל מצד שני, להם תמיד יהיה את האלבומים הישנים יותר ליהנות מהם. כמו כן, על כל מעריץ שלא מרוצה מהחומרים החדשים, יהיו שני מעריצים חדשים שכן אוהבים את הסגנון. אם תסתכל על אומנים כמו
דיוויד בואי כדוגמא- הוא החליף בהתמדה את הסגנון וגישה למוזיקה לאורך הדרך, מה שנתן לו קריירה אומנותית ארוכה ופורייה מאוד, וגם הוא סביר להניח אכזב מעריצים וותיקים יותר והרוויח מעריצים חדשים.
ידוע שכל מה שקשור לחלק הויזואלי של המוזיקה הוא דבר שמאוד חשוב לך ובכללי במוזיקה של Porcupine tree. מהם חמשת האלבומים עם העטיפות הכי יפות ומעניינות לדעתך?
Black Sabbath – Black Sabbath
Pink Floyd - Atom Heart Mother.
Dead Can Dance – Within the Realm of a Dying Sun
Led Zeppelin – Presence
Public Image Ltd – Flowers of Romance
איזה מוזיקה יכולה לעניין אותך בימינו? ואיזה אלבומים אתה שומע?
אממ...מוזיקה שאני ארגיש שלא שמעתי משהו כמוה מעולם. משהו מיוחד, ומשהו שמסקרן אותי בשמיעה הראשונה ויתפוס אותי. הפקה טובה תמיד חשובה לי, אני תמיד ראיתי את עצמי יותר כמפיק מאשר גיטריסט וכותב; מוזיקאים כמו טרנט רזנור, שהוא גאון.
מה ששמעתי לאחרונה מאוד אהבתי את האלבומים האחרונים של
Stars of the Lid , Nine Inch Nails ,
Neurosis ,
LCD Soundsystem ו-
Gojira.
לסיום, איזה סגנון מוזיקה אף פעם לא משך אותך ובחיים לא היית רוצה לקחת בו חלק?
R&B וההיפ-הופ של היום, שניהם זוועה. למרות שאני יכול לדמיין את ההיפ-הופ נעשה מעניין שוב (כמו שהיה עם להקות כמו
Public Enemy לדוגמא). אבל R&B זה הסגנון הכי בנאלי ונוראי שהומצא, אני רוצה להיות חרש כל פעם שאני שומע אותו. חוץ מזה, אני לא פוסל שום סגנון.
אני רוצה להודות לסטיבן ווילסון על הזמן והסבלנות שהקדיש לי.
רועי פוברצ'יק
