על יהודים, זהב ומגנטים
2008-04-27
ביום שבת, ה- 12 לאפריל, קיבלו חברי להקת היהודים אלבום הזהב על "פורטה" (אלבומם הרביעי) באופן רשמי אל מול קהל אוהד שקומץ ממנו אפילו פרגן אפילו בזיקוקים-סטייל-יום-הולדת. הם לא שכחו שאותו קהל הוא זה שהביא אותם עד הלום – הלהקה בחרה להעניק לשניים מהמעריצים ה"שרופים" שלה את האלבום הממוסגר – כמו שנאמר, "אתם היהודים". אחרי ההופעה, כשנשאלו חברי הלהקה אם הם מתרגשים לקבל את התואר או שכבר מדובר בהרגל (על כל אחד מהאלבומים הקודמים קיבלו כבר אחד, אם לא שניים) הם השיבו שעכשיו, במיוחד בעידן האינטרנט, בו כל אחד יכול להוריד הכל ב"חינם", זה הישג גדול.
אכן, מדובר בהישג, אבל אתם בטח שואלים את עצמכם "אז מה הקשר למגנטים?".
"היהודים" הם להקת הרוק המצליחה ביותר בישראל, על זה אין ויכוח, והנוכחות שלהם פועלת כמו מגנט (או אלקטרו-מגנט בעצם) עצום שפועל על אלפי מעריצים, שנוהרים להופעות, נדחפים בתור (כמו כל ישראלי מצוי) ומוצאים את עצמם בחברת בני גילם במסגרת שלא דורשת סנדלי-שורש וחולצת-תנועה בתור קוד לבוש. מגנט, כן, כמו זה על המקרר רק חזק וגדול יותר, דרמטי בהרבה, ומגובה בתאורה גרנדיוזית ומסך ויז'ואלז עצבני מאחוריו שהצטרף יחד עם "פורטה" לרפרטואר ההופעות החיות.
המגנטיות שלהם משפיעה בעיקר על בני נוער משום מה (ולא רק כי להרבה מהם יש גשר בשיניים), ולמרות שלא מדובר במחקר סטטיסטי זה נושא שדורש התייחסות.
אל מול בימת "מועדון התיאטרון", שלא היה מלא לגמרי, ואולי לא מלא מספיק, התגודדו כמה מאות צופים שזכו בערב אנרגטי, מרגש, מהנה ובעיקר כזה שמראה שאין מתחרים במונחים של רוק להופעות החיות של "היהודים" בארץ. ברגע שהתחילה ההופעה, הכוח המגנטי הופעל מהמקור – "היהודים" היו על הבמה – והאולם נהיה דחוס יותר ויותר; כל נער ונערה היו לחלקיק ברזל בריק שהתקרבו והתקרבו עד שלא היה ניתן להבדיל בין מיצי גופו של אחד לאחר.
היהודים סיפקו סט של לא פחות מ- 26 שירים, בתוכו שני הדרנים, ביצועים מחשמלים במיוחד ל"ליפול", "סמי חופשי" ו"ניו יורק סיטי", צמרמורות ב"המאה העשרים" ו"לעולם מצידי", מונולוג מפתיע ב"מחפש תשובה" וסיום אלמותי עם "עוד ארון אחד" – סטליסט מושלם, בלי עצירות מיותרות, הופעה נטו.
אבי סטרול, שהודיע לאחרונה שדרכיו ודרכה של הלהקה נפרדות, לא נכח, והנוכחות שלו הייתה חסרה בהחלט. איכשהו, גם מבלי פרצופי הפליאה על הבאסיסט שהתלווה אלי, התחליף היה כשמו כן הוא, תחליף. הסאונד בתיאטרון שוב הוכיח את המוניטין שלו, וחוסר האיזון היה כמו חולצה צמודה על בחורה שמנמנה - פשוט בורח לה קצת מהצדדים, היא לא אשמה. בסיכום נמרץ ומעט נדוש של הערב – כולם יצאו עייפים אך מרוצים. גם הלהקה- שהזכירה אחרי ההופעה לעיתונאים שזה מאמץ גדול לסחוב הופעה של כמעט שעתיים וחצי, וגם הקהל- שרובו נהר לקיוסקים היפואים להרוויה מיידית.
ההרגשה שליוותה אותי בדרך להופעה הייתה סוג של נוסטלגיה, כבר כמה שנים שלא הייתי חלק מהקהל נוטף ההורמונים של "היהודים", והאווירה תוך כדי ההופעה, מחשמלת עד כמה שתהיה, הייתה שונה לא רק בגלל הזמן שעבר, אלא גם בגלל שהקהל (או יותר נכון, הנוער) בימינו, לא היה ולא יהיה זה של "פעם". אפשר להטיח האשמות אל הדור, ואפשר לראות את זה כמערכת סימביוטית של קהל-מול-להקה; כמו כל מגנט, עם השנים כוח המשיכה נחלש לאט-לאט. המדד לזה היה הטירוף, אותו טירוף שזכרתי מהופעות כשהייתי אני בגיל של הקהל (לא כל כך מזמן, האמת) שכלל התעלמות מהרכבים מחממים (מי שהיה בכפר-קוקה-קולה בשנים עברו יבין על מה אני מדבר, זקני צפת יזכרו), התעלפויות, חולצות ביתיות עם שורות בטושים משירי הלהקה, קהל שיודע כל מילה ומילה, שיודע לענות בצרחות "שום דבר" ב"ג'קי"...
אז לאן נעלם הקהל הישן והטוב? חלקו עבר את הצבא, חלקו עדיין בצבא, חלקו עבר הלאה והצטרף לציבור שומעי גלגל"צ, חלקו המשיך להתקדם לכיוונים אחרים במוזיקה או פשוט הפסיק לגלות עניין והתבגר, וחלקו כבר מרגיש "זקן" מכדי להתפרע בשורות הראשונות אבל מראה את האהבה שלו ללהקה מרחוק. לאן שלא הלך הקהל, את מקומו תפס קהל צעיר חדש וחדיש שאיכשהו מתעניין לא רק בלסרק את הפוני הצידה.
בסקירה על "פורטה", האמביוולנטיות אל "היהודים" מורגשת כמו צינה קרירה בעורף, אבל המסר הכולל הוא שמעבר לכל הסטיגמות, הלכלוך וההתנשאות המוזיקלית – יש ליבה רותחת שפועמת שוב ושוב, בכל הופעה והופעה, ולא נותנת למגנט הזוגי של פטרובר-שחף לאבד מהכוח שלו. הסימביוזה בין הקהל ללהקה תמיד הייתה מורגשת, אפילו אם בהופעה דנן פחות (מעט מדי תקשורת עם הקהל בין השירים, מעט מדי שיגעון מהקהל עצמו) קשה להפריך אותה ברגע ולטעון שמדובר בתופעה חולפת. "היהודים" איתנו כבר מעל ל-15 שנה, ולמרות ההתעלמות מצד התקשורת הישראלית במהלך השנים והיחס המזלזל מצד המבקרים, קשה להתווכח עם הצלחה. ובינינו...יהודים, זהב...הקשר ברור מאליו.
עופר ויינר
