Machine Head – הבולדוזר מגיע לתל אביב

2008-03-16

"התראיינתי בערך חמש פעמים היום, וכל המראיינים פתחו באותו דבר: 'חיכינו לכם 14 פאקינג שנים'...וגם אנחנו!" – רוב פלין, בתרגום חופשי, כמה דקות אחרי תחילת ההופעה.

רבבת המטאליסטים שפקדה את מועדון "התאטרון" ביפו בהחלט נתנה לרוב פלין, סולן להקת Machine Head , יותר מסיבה מספקת להגיד שורות כאלה ודומות בליל ה- 10 במרץ. האווירה הייתה מחשמלת ומלבד ליטרים של זיעה, ענן עיקש של עשן סיגריות וכמויות של טסטוסטרון שנרקחו אל קוקטייל ריחני ולא מרווה במיוחד, אפשר לומר בביטחון שרוב (אם לא כל) הנוכחים יזכרו את ההופעה הזאת כפשוט מדהימה.

ההתרגשות החלה הרבה לפני ההופעה עצמה, אפילו כמה שעות קודם ישבו על דלתות המועדון כמה וכמה צעירים שתהו מה יהיה הפלייליסט, ואחרים ששאלו "זה היה רוב פלין שם???" כשראו אותו דרך דלת אחורית מתהלך בין ראיון אחד למשנהו. אפילו שלא היו חסרים "ילדים", מאוחר יותר האווירה הייתה כמו פעם, בימים הטובים, כשערב מטאל היה מוזיקה טובה בחברה טובה וצוואר תפוס בבוקר למחרת.
Machine Head הראו נוכחות עצומה על הבמה, שרק התעצמה ככל שהקהל שאג "מאשין פאקינג הד! מאשין פאקינג הד!" כמו כדור שלג מטאלי אימתני, הדורס כל דבר בדרכו; שלושה-עשר שירים שנפרשו על כשעתיים, גם ישנים וגם חדשים ובסה"כ בלי נקודה חלשה אחת.

הרביעייה המטאלית מאוקלנד הגיעה לארצנו כחלק מסיבוב הופעות נרחב וארוך (יותר משנה כבר), ובעצם ההגעה לכאן עשו את ההופעה הראשונה שלהם בתור הד-ליינרים מזה זמן-מה, כדברי פלין אל הקהל בין השירים; חלק גדול מההנאה הייתה האינטראקציה בינו לבין הקהל, היה אפשר לראות שהוא ושאר חברי הלהקה באמת נהנים ולא מנגנים ב"סתם עוד הופעה בטור".

כסוג של בונוס, Betzefer הישראלים שלנו נתנו חימום טוב לפני כל הבלגאן. החטא היחיד שלהם היה יותר מדי שירים חדשים (מהאלבום הבא, שמתוכנן לצאת בקרוב) בסטליסט לעומת שירים מוכרים. בסאונד שלהם היה קצת מקום לשיפור; הצרחות והשאגות של אביטל נשמעו ברורות מתמיד, אבל הגיטרה של מתן הייתה יכולה להיות חדה ויותר ברורה (זה בלט מאוד בסולואים, שנבלעו פה ושם). ברייקים חזקים, הרכב מנצח וגרוב אדיר עמדו לטובתם – אז מה עמד כנגדם? קהל שרעב כבר 14 שנים (או פחות, ברוב המקרים), ולא היה יכול לחכות לראות את אחת הלהקות שגדל עליהן (או עדיין גודל עליהן).

מספר דקות של בישול איטי במיצים של עצמם, וקפיצה בווליום בשיר heavy מטאל ישן וטוב, והקהל קיבל את הרביעייה מקליפורניה לה ציפה – התווים הראשונים של Clenching the Fists of Dissent הביאו את התיאטרון לנקודת הרתיחה.
שלמות בכל הנוגע לביצוע, אך חוסר בסאונד ברור יותר הפכו את האירוע לערב מטאל אמיתי. השירה של פלין נבלעה מאחורי חומת הדיסטורשן והאקוסטיקה הלא-מחמיאה-במיוחד ש"התיאטרון" ידוע בה ומדי פעם ריף כזה או אחר נחנק מעודפי הפידבק, אבל הגישה של הלהקה פשוט עברה כמו בולדוזר על מכשולים מזעריים כאלה והם המשיכו ישר קדימה עם שירים מוכרים כמו Imperium , Ten Ton Hammer ו(בתיאום מושלם)- Bulldozer.
מתוך The Blackening (שיצא ב-2007 והטור הזה שלו למעשה) Now I Lay Thee Down הסוחף בוצע לקולות קהל מריע ושואג, יחד עם Halo הפראי והריפים הטוחנים שלו, ו- Aesthetics Of Hate זכה בביצוע מקפיא-עצמות לכבודו של Dimebag Darrel המנוח וסימן את אחת מרגעי השיא של הערב.

שילוב של סטליסט אדיר ואנרגיה אדירה אפילו יותר היו מה שעשה את הערב בלתי נשכח; גם האלבום הראשון (והמוערך ביותר כנראה) של הלהקה, Burn My Eyes , קיבל ייצוג ראוי עם Old , None But My Own וכמובן Davidian, וגם אחד השירים הרכים שלהם – Descend The Shades Of Night – קיבל ביצוע חשמלי מרגש במקום אקוסטי (בגלל בעיות טכניות) כך שההבדל בין סתם עוד הופעה לקידום האלבום לבין הופעה אמיתית הורגש. הופעה אמיתית של מטאל אמיתי – כדי ליהנות מכמה בירות, מנות גדושות של דיסטורשן וחברים חדשים ומיוזעים.

רשימת השירים – Machine Head במועדון "התיאטרון" 10/3/08


מי היה מאמין שיום אחד Machine Head , מאשין פאקינג הד, יגיעו להופיע בארץ הקודש? ברור, אם היינו שואלים לפני כמה שנים, רוב המשיבים היו צוחקים במרירות או מתבאסים מהשאלה בכלל. דבר דומה קרה ב-2060, כשרוכלי הפרוג-דת' השבדים Opeth שברו את אותה במה באותו מועדון, ועכשיו מתכננים לחזור להופיע הקיץ בפסטיבל מטאל (תחת כנפה של אותה הפקה) שלא נראה כמותו בארץ. ב-2006, בסיום ההופעה עוצרת-הנשימה המדוברת, הבטיחו חברי Opeth לחזור ולהופיע כאן שוב; בהתחשב בפידבק המדהים מהקהל שהיה גם כאן, אצל Machine Head, אפשר לומר בביטחון שפטיש ה-10 טון ינחת על מיטב במותינו שוב...עד אז, כה אמר רוב פלין, "לחיים!".

עופר ויינר