מותק, לד זפלין עושה קאמבק

2007-11-26

"חברי להקת לד זפלין הודיעו על הופעת איחוד שתתקיים ב- 26 בנובמבר בלונדון, במטרה לגייס כספים לקרן החינוך של Ahmet Ertegün המנוח ,אחד ממקימי חברת התקליטים Atlantic Records ומי ש"גילה" את הלהקה..."
"...ישחררו אוסף כפול חדש, בשם Mothership, שיכלול 24 שירים מכל שמונת אלבומי הלהקה ויהיה זמין גם במהדורה מוגבלת..."
"...The Song Remains The Same בדי.וי.די, לאחר שעבר מיקס ומאסטרינג מחודשים ויכלול גם שישה שירים שלא נכללו בהוצאה המקורית..."
"...מופע האיחוד נדחה ל- 10 בדצמבר, עקב אצבעו השבורה של גיטריסט הלהקה ג'ימי פייג."

אכן, החגיגה התקשורתית סביב הופעת האיחוד המתקרב של Led Zeppelin כבר עברה את נקודת האל-חזור, כיאה ללהקה בסדר הגודל הטיטאני של לד זפלין – להקת הרוק המצליחה ביותר בהיסטוריה, שמוערך כי מכרה עד היום כ- 110 מיליון אלבומים.
השמועות סביב הופעת האיחוד, בה יתופף Jason Bonham בנו של John Bonham המנוח (כיאה למלוכה הבריטית, גם כאן התואר עובר בירושה), החלו הרבה לפני שהתקבלה הודעה רשמית אבל היה כבר אפשר להריח את ניחוחות הנוסטלגיה באוויר... הצפלין החל לעלות לאוויר, להראות ולהישמע ביותר ויותר מקומות... הפאבים הכניסו אל הפלייליסטים (הפושרים בדר"כ) שלהם מחדש שירים כמו Ramble On ו- Communication Breakdown , תכניות הרדיו מהצד הטוב של סקאלת ה- FM החדירו בשקט את Whole Lotta Love , Kashmir ו- Since I've Been Loving You , ומיליוני האייפודים הצטרפו לחגיגה לאחרונה (13 בנובמבר 2007) תודות להחלטת חברי הלהקה הנותרים להשיק את השירים שלהם גם ב- Itunes. אכן, הצפלין חזר לאוויר.

בזמן ששחררתי את הסיכה עם עטיפת האלבום Houses Of The Holy מהתיק-בית-ספר ששימש אותי בתיכון, והתכוננתי להעביר אותה אל תיק שמשמש אותי בימינו לסידורים בעיקר, עלתה בי תהיה לגבי הלגיטימיות של ההצהרה הטרנדית הנוכחית. מראה הרוק חזר לאופנה, במיוחד זה של שנות השמונים, והשאלה העולה היא האם לד זפלין בצורה האובר-פופולרית שלה, עם מראה ההרואין של האיחוד ב- LiveAid היא עוד אחד מהסממנים או שהחגיגה המחודשת סביבה מוצדקת?

זפלין, שמכרו עוד אלבום מאז תחילת העמוד, היו תופעה כבר מההתחלה. אלבום הבכורה שלהם מ- 1969 הכה גלים למרחקים, כששילבו בו רוקנ'רול על בסיס בלוז, עם פולק מקומי, ויצרו את מה שקיבל לראשונה את השם Heavy Metal. למעשה, ברטרוספקטיבה, החומר עצמו קרוב יותר למה שהיינו מגדירים היום כ- Hard Rock (רוק כבד) אבל זכות הראשונים שמורה לה בכל אופן. שני האלבומים הבאים (Led Zeppelin II ו- Led Zeppelin III) יצאו בשנה וחצי הבאות ביססו את הסטאטוס של הלהקה כתופעה בעולם המוזיקה. השיא של התקופה הגיע באלבום הרביעי, שנקרא באופן רשמי (או בפי רבים Led Zeppelin IV), שכבר מהתחלה בירג את עצמו כטוב ביותר של הלהקה, והיום נחשב לקלאסיקה אלמותית; Stairway To Heaven , שיש אומרים שהוא שיר הנושא, הוא אחד השירים המוכרים והמושמעים ביותר בעולם והסולו בו נבחר כסולו הטוב ביותר שאי פעם נכתב, למרות העובדה שהוא מעולם לא יצא בגרסא מלאה (8:01 דקות) כסינגל.

הלהקה המשיכה את מסעה והתנסתה יותר ויותר בפולק, בלוז ופסיכדליה באלבומיה הבאים - Houses Of The Holy ו- Physical Graffiti – והספיקה גם לפספס טיפה באלבומה השביעי Presence (מ- 1976, נחשב לחלש ביותר מהשמונה) ולבסוף, באופן לא מודע, סיימה ב- 1979 עם In Through The Out Door החביב.
בבוקר ה- 25 בספטמבר 1980, פנטזיית הלהקה האולטימטיבית באה אל קצה. ג'ון בונהאם, מתופף הלהקה, נמצא מת באחוזתו של ג'ימי פייג' לאחר שנחנק מקיא, כתוצאה משתייה מופרזת במהלך היום הקודם. ההתמכרות שלו לאלכוהול היא שהביאה את הלהקה לקיצה, בדיוק לפני שהגלאם, השיער המנופח, כריות הכתפיים ומראה הפאנק השתלטו על העולם.

האוסף החדש Mothership (בחנויות החל מה- 12 בנובמבר) שעובר על שמונת אלבומי האולפן של הלהקה, ההוצאה המחודשת של הסרט/הופעה The Song Remains The Same ב- DVD , ההורדות החוקיות באינטרנט והופעת האיחוד עצמה ב- 10 בדצמבר – כל אלה מעלים תהייה...האם מדובר במתקפה מתוכננת מכל החזיתות? הרי בסופו של דבר, Mothership הוא לא האוסף הראשון, ולא הטוב ביותר של הלהקה וגם לא נחוץ במיוחד למי שמכיר את פועלה וההשפעה העצומה שלה על התפתחות הרוק הכבד, והופעת האיחוד איננה הראשונה שהלהקה עושה. הדי.וי.די, למרות זאת, מציג חומרים שלא שוחררו בעבר ואפשרות להתבונן בלהקה כפי שתועדה ב- 1973, ממש בשיא, בסאונד משופר עם שישה שירים שלא נכללו בהוצאה המקורית.
בהתחשב בעובדה שמדובר באיחוד החמישי (או השישי, או השביעי, תלוי אם תחשיבו את שיתוף הפעולה בין פייג' ופלאנט, בלי הבאסיסט/קלידן ג'ון פול ג'ונס) שלה, השאלה הבלתי נמנעת לגבי איך תהיה ההופעה אליה ביליון אנשים (כמות הכניסות לאתר הגרלת הכרטיסים) חשקו כרטיס, היא הנושא העיקרי.

אירועי שונים לקידום Mothership ו- The Song Remains The Same התרחשו מסביב לעולם, והקרינו גם הופעות נדירות של הלהקה (שכלולות במהדורות המוגבלות בעיקר) מההתחלה בשנת 1970 ועד 1979 המאוחרת. באותם קטעי וידאו אפשר לראות את הקסם הראשוני של הלהקה, ואיך במהלך השנים היא גדלה ומאבדת ממנו. הבתוליות של לד זפלין מתמוססת, השיער מתדלדל, המכנס הצמוד של פלאנט מתרחב ומתמתן בזמן שההתמכרות להרואין של פייג' מחריפה וניתן ממש לראות את ההשפעות שלה... הכל מסתכם בהשפעות של להיות להקה מצליחה. נשאר להוסיף לזה את הדיווחים האחרונים מהחזרות לקראת מופע האיחוד, שטוענים כי חלק מהשירים שונו מעט עקב אי היכולת של פלאנט לשיר כמו בנעוריו, והזיכרונות יתעלו על המציאות. נו מילא, בנוסטלגיה כמו בנוסטלגיה – יש דברים, מקסימים ככל שיהיו, שלא עובדים טוב באותה מידה אחרי ארבעים שנה של שימוש.

אז מה הלאה? היכן עומדת המורשת של לד זפלין בהתחשב בכל המידע החדש? בדיוק כמו שהשפיע האיחוד המעט-מאכזב של פינק פלויד ב-2005 על איך שהיא נתפסת – שתיהן עומדות בדיוק באותו מקום. האימפקט של לד זפלין על הרוק לא ניתנת לאמידה. הופעה כלשהי, אפילו אם עברו בערך 20 שנה מאז חברי הלהקה הופיעו ביחד, לא תשנה דבר מההשפעה, היוקרה והמורשת של לד זפלין.

אחרי שתחלוף הסערה התקשורתית, שעוקבת, מסלפת והופכת כל משפט שיוצא מפיהם של ג'ימי פייג', רוברט פלאנט, ג'ון פול ג'ונס או ג'ייסון בונהאם הצעיר לכותרת שמוכרת עיתונים, הצפלין הענק בשמיים אולי ימצא את עצמו בגובה נמוך יותר ברמת המודעות. אבל דבר אחד בטוח- הוא ירחף בגובה מוגן יותר, בו יוכלו לראות אותו רק אלה שבאמת אוהבים את המוזיקה; במקום אלה שרק מכניסים אותה תחת הוינטג' שפופולרי מאוד לאהוב בימינו. השיר אכן נשאר אותו דבר, אבל רק לאלה שלא מקשקשים יותר מדי, ויודעים שאין כמו רוק'נרול אמיתי, בייבי.

עופר ויינר