עם קצת עזרה מחברים
2007-11-17
כל מה שהם נגעו הפך מיד לזהב השנה היא 1965. בהודו מאמצים את ההינדי כשפה רשמית. ארצות הברית שולחת לראשונה כוחות לוחמים לוויאטנם. הביטלס מוציאים את סרטם השני Help!.
Help! בניגוד לסרטם הראשון A Hard Day's Night (1964), שהיה מעין פרודיה דוקומנטארית על החיים של ארבעת המופלאים, הוא סרט עלילתי (ובצבע) על שבט מרוחק שמחפש אחר טבעת ההקרבה שלו. רק בעזרת הטבעת הזו, אפשר להקריב קורבן לאלים, ומי שלובש אותה, הוא הנבחר כקורבן. כאן ג'ורג', פול, ג'ון ורינגו נכנסים לתמונה, כשבתפקיד חסר המזל ובעל הטבעת לא אחר מרינגו סטאר.
העלילה האמיתית של הסרט היא כנראה דבר שבאותה תקופה היה חסר משמעות לכל חולי הביטלמאניה. היה נראה כאילו לא משנה מה אותם ארבעה אנשים יעשו, הוא יהפוך לזהב. כמו שאומרת אלינור ברון בראיון שמופיע בתוספות המיוחדות של הדי.וי.די, זה היה כאילו הם המלך מידס עצמו, וכל מה שנגעו בו הפך להיות זהב ונוצץ.
2007, 42 שנה אחרי שיצא הסרט, הוא מגיע בגרסת די.וי.די מחודשת, עם מארז אלגנטי כראוי לביטלס ותוספות מיוחדות שמוכנות לכל מעריץ מוטרף שרק רוצה לדלות עוד רגע עם הלהקה האגדית הזו.
שנת 1965 הייתה מהרבה סיבות מעין קו תפר של אובדן התמימות. ארה"ב עושה את צעדיה למלחמה בויאטנם, שלעתיד תוליד את ילדי הפרחים. מהפכת ה-LSD בפתח. וגם מבחינת הביטלס, 1965 הייתה נקודת הפרידה מהמוזיקה הקלילה ו"שירי הבנות" שלהם. עד סוף אותה שנה הם משחררים את האלבום Rubber Soul. אותו אלבום שכבר היווה קריצה לעתיד מוזיקלי שונה לגמרי ותמים הרבה פחות.
בסרט Help הביטלס הם עדיין אותם נערים מליברפול. רעננים, יפים, מייצגים בו זמנית תמימות מסוימת ועדיין באותו זמן מושא הערצה של בנות עשרה. רגע לפני שהמוזיקה שלהם נהפכת למסע בין השפעות הודיות, סמי הזיות ומיתוסים רבים שיאפפו את הקריירה שלהם בעתיד.
Help , כמו A Hard Day's Night, מאופיין בהומור בריטי קלאסי בשילוב הקצנת המאפיינים של כל חיפושית; אותו הומור ספק-קרש, מעט אליטיסטי ומתחכם. בסרט, כמו בתדמית שנבנתה בקפידה לכל אחד מחברי הלהקה, לנון הוא עדיין השנון, עם משחקי מילים חדים ומעט מוטרף. פול הוא חביב הבנות. רינגו הוא הדמות הכביכול טיפשית שלא לוקחים אותה ברצינות, וג'ורג' האריסון הוא השקט, הנעלם ברקע, אבל עדיין מתחת לפני השטח עושה חלק גדול מהסרט.
מעבר לקסם של הביטלס עצמם כדמויות, משולבים בסרט 7 שירים שמגבים את הסרט כקלאסיקה.
שירים כמו You've got to hide your love away, Help!, Ticket to ride מקבלים פה וידיאו קליפים בתקופה שבה לא היה נהוג לצלם כמעט (אם בכלל) וידיאוקליפים לשירים מלבד הופעות חיות. בתוספות המיוחדות רי'צארד לסטר מספר בחיוך כיצד קיבל מכתב פעם שטוען שהוא בעצם אבי האם.טי.וי, הוא בתגובה מבקש בדיקת אבהות.
שאתם מחפשים אותו בחנות, ככה הוא יראה מעבר לסרט עצמו, שמשוחזר בצורה מופתית ומביא את איכות התמונה והסאונד המקסימליים שאפשר להוציא מהקלטות ישנות כל כך, מצורף די.וי.די של בונוסים, עם ראיונות, זיכרונות מאחורי הקלעים ואפילו סצנה שהוסרה מהסרט.
בתוספות אפשר למצוא בין הטריילר בספרדית, לראיון רדיו עם הביטלס וסצנה שהוסרה שלושה קטעים דוקומנטאריים. קטע אחד הוא קטע המפרט על הפן הטכני, מה שכנראה יעניין רק מעטים אשר רוצים לשמוע על תהליך השחזור ושיפוץ איכות הצילום והסאונד. בנוסף ישנם שני קטעים דוקומנטאריים שיעניינו כל חובב ביטלס ממוצע ומעלה.
קטע דוקומנטארי אחר הוא על עשיית הסרט. 30 דקות על "מאחורי הקלעים", עם כל מיני פרטים שנחמד לדעת על אתרי הצילום, איך צילמו חלקים מהסרט, איך נולדו רעיונות, וכיצד בעצם הסרט המקורי נעשה. קטע השני הוא העלאת זיכרונות של אנשי הצוות השונים על הימים של צילומי הסרט. ביניהם עם דגש רב לאלינור ברן וריצ'ארד לסטר.
הקטעים עצמם מצליחים להיות מעניינים ומושכים, ותמיד כיף לראות עדויות של אנשים שעבדו עם הביטלס בתקופה כל כך חיובית ופורה. מה שקצת מפריע, הוא העובדה שמתוך כל האנשים שראיינו במיוחד בשביל המהדורה הזאת, החיפושיות האמיתיות עצמן נעדרות ממנו. נכון שהזמן וצ'אפמן עשו את שלהם וג'ון לנון וג'ורג' האריסון כבר לא איתנו, אבל יכול היה להיות מעניין לשמוע את פול מקרטני או את רינגו סטאר מסתכלים אחורה על נקודה כל כך קריטית בחיים שלהם.
לעומת זאת, חלק ממה שיפה בהוצאות המחודשות, מעבר לכך שהיא מאפשרת לנו להחזיק באותם זיכרונות ויזואליים מוזיקאליים של אומנים שאנחנו אוהבים בלי שהזמן יטביע אותם, היא האפשרות שאנחנו מקבלים להתבונן מחדש באותם אלבומים/סרטים. כך הם נבדקים דרך מבחן הזמן, וגם ניתנת לנו האפשרות להבין אותם בקונטקסט רחב יותר. בימינו, אנחנו יודעים מה קרה לפני יציאת הסרט, ואיך העולם והביטלס ממשיכים ממנו והלאה.
את מבחן הזמן הביטלס צלחו בכל דרך אפשרית. זה דבר שאין צורך במחשבה שנייה או דיון עליו. זאת עובדה מוצקה. העובדה שאנחנו יודעים איך נראה המשך הקריירה שלהם מאפשר לנו פתאום להרים גבה, או להבין מחדש מעין "רמזים" שפספסנו קודם. קשה לראות את הסצנה בשדה התעופה בה ארבעתם מחופשים בזקנים ארוכים ובגדים מוזרים ולא לחייך מעט, כשיודעים שזה יהיה המראה שלהם בפחות משלוש שנים קדימה.
כאשר מסתכלים על מה שבמושגים מודרניים נחשב לישן כל כך, ועדיין מוצאים בו עניין, לפעמים נדרשת מחשבה של איך סרט משאיר את עצמו חשוב לאורך השנים. במקרה של הביטלס, ברור שהמוזיקה וההיסטריה סביבם עשתה עבודת קודם עבור הסרט. אבל גם אפשר לקחת ממנו הרבה יותר.
לא חסרות סצנות בסרט שניראות כאילו נלקחו מהעולם שלנו היום. כאשר אחד האנשים מסתכל על הביטלס וטוען שהיום (ב- 1965) מוכרים לנוער סקס בכל מקום, ומוזיקה פרועה ומשולחת רסן על חשבון איכות. לראות את ההערצה הכמעט עיוורת הזאת לאייקוני פופ ולתהות האם יש פה מרחק גדול כל כך בין המעריצות שישנו מתחת לחדרי המלון שלהם, ועשו גלוריפיקציה לכל צעד שלהם, לבין מעריץ פאנאט של בריטני ספירס ששולח לה דואר ומכתבי אהבה בלי לפגוש אותה אפילו פעם אחת.
לקרוא בעיתון של ימינו את ההשתלחות ברמת התרבות ההולכת ומתדרדרת ואז לשמוע סרט שבימינו נחשב לקונצנזוס את אותן הערות גורם לך לחשוב האם הזמנים באמת שונים כל כך או שהתדרדרות התרבות זה פשוט תהליך איטי כל כך שהוא קורה משנות השישים ועד היום? האם הוא עשה הפסקה מתישהו? כנראה לאורך שנות השבעים המוקדמות כן.
קשה לשים אצבע על הגורם שהופך את הביטלס להיות להקה כל כך מלאת קסם בעיניי כל כך הרבה אנשים. העובדה היא ,שגם מי שגדל עליהם בזמן אמת, וגם מי שבימינו לומד להכיר אותם, כנראה תמיד ישמור להם מקום חם בלב, ותמיד יוכל לחזור אליהם ולהתרגש שוב.
ההוצאה המחודשת של Help! נותנת הזדמנות לדור שלא הכיר את הסרט, יחד עם הדור שמעלה זיכרונות על נשיקות ראשונות תוך כדי צפייה בסרט הזה בדרייב-אין או בקולנוע המקומי, להתאהב מחדש בארבעת המופלאים ובשירים שלהם, שכנראה יישארו איתנו לנצח.
רועי פוברצ'יק