ביקורות
2006-06-08
האלבום הזה הוא תופעה מוזרה, מדובר באלבום של להקת ט'ראש משנות השמונים שלא יצא ברוב העולם וגם במקומות שיצא – זה היה במספר מועט של עותקים. את האלבום, שיצא במקור ב 1989, לקחו Neil Kernon ו Alan Douches שמיקססו ורי-מיסטרו אותו, מה שבהחלט יצר אלבום שנשמע טוב ומודרני בהרבה ממרבית אלבומי הט'ראש של התקופה.
הסגנון הוא ט'ראש שנות ה 80 בשיאו, כזה שמזכיר את של להקות בולטות בתחום דוגמת
Dark Angel,
Sacred Reich, Atrophy ואפילו
Slayer מוקדמים, כלומר – ריפים מהירים ודי טכניים, עבודת ליד טובה, תיפוף דאבל בס מהיר, ושירה שהיא ספק צרחה ספק גראול שמדוקלמת ע"י הסולן, כמו שאמרתי – ט'ראש מטאל קלאסי.
האלבום נפתח עם אינטרו סטנדרטי וממשיך לשיר Ignominious Slaughter, ט'ראש רצחני בסגנון
Demolition Hammer ו-
Protector, כלומר מהיר במיוחד ואגרסיבי, אי אפשר לטעות לגבי יכולת הנגינה של חברי ההרכב – הם יודעים מה הם עושים. השיר השני Dwell Into Surreality הוא כזה שלא מאפשר חיים קלים למאזין, לא עוד המנון קליט אלא שיר בן 11 דקות שכולל אין ספור חילופי מקצבים וריפים, וגם כמה לידים מהטובים ששמעתי בז'אנר, המילים מטופשות להחריד אבל זה משהו שמתבקש בסגנון ברוב המקרים..
Blood Portraits מתחיל אקוסטי, משהו כמו Who's To Blame של Sacred Reich, אבל ממשיך לעוד שיר רצחני עם מקצב שלא לוקח נשימה לשנייה. השיר שאחרי – Slay Ride, לוקח שיר ילדים מחג המולד וטוחן לו את הצורה, שוב שיר ארוך ומלא תחלופת מקצבים.
מוזר לי שאיש לא חשב להוציא את האלבום הזה מחדש לפני כן, הוא כזה שעומד בשורה אחת עם כמה מהאלבומים שנחשבים קלאסיים בז'אנר, ולפי דעתי – הוא חובה לכל חובב ט'ראש של שנות השמונים.
אלון מיאסניקוב
